מראות- חלק 4: רגש וחוויה כמרכיבים יצירתיים מעצבי מציאות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
mirrors4-1

4. על חשיבות החוויה ומקום הרגש בפריצות דרך יצירתיות

"אפילו לבכות לא היה לנו זמן", אומר אחד החיילים לכרמלה מנשה בראיון במוצב דלעת לאחר אסון המסוקים. בדבריו הסגיר את הטייס האוטומטי שהתלבש על תודעת צה"ל בלבנון. אין רגע לעכל. אין רגע לחשוב. אין רגע להרגיש. אבל ללא הפוגה לא מעכלים דבר. הפוגות אינן בונוס. בהפוגות הנקודות מתחברות לכדי תמונה ברורה. כמו בהליכת הבוקר שֶׁלְּךָ. כמו במקלחת הערב שֶׁלָּךְ. עיכול דורש זמן. בהיעדר עיכול אין אנרגיה להמשך.

עקרון ההפוגה כמגביר יצירתיות.

"כל הזמן אני אומר לעצמי: אסור פה לבכות. אתה מייצג. אתה צריך להראות שאנחנו חזקים". אומר יעקב הרטום, לוחם פלח"ן נח"ל, לאחר אסון המסוקים. ובכך מסגיר את התפיסה של רוב החיילים כפי שהוטמעה בנו: בכי הוא לחלשים. רגשות יש להעלים. הם משדרים חולשה. בנקודה זו אכנס לביקור בזק של הזדהות עם טיעונו הכן של החייל. כך כתבתי בפוסט לבנון את הרגעים שעברו עלי לאחר שקברתי שני חיילים ושני כלבים שצוותו למסוק המוות…על ידי:

"ואני זוכר את הרגע שהנחתי את ראשי על ברכיה ובכיתי כמו ילד שעות וימים. נעמה. החברה הראשונה שלי. אהבתי הראשונה. והיא הכילה. וליטפה. מי מאמן אותן להכיל? את הנשים בחיינו. ובכיתי והיא הכילה. וליטפה. ולא היה לי מה להגיד רק בכיתי ובכיתי. כי לא היו בי מילים. מה כבר אפשר לומר אחרי שידיי אחזו באת חפירה שכיסתה אדם באדמה. ועוד אדם בעוד אדמה. ואני כולה בן קצת מעל ל- 20."

אנשים יצירתיים מבינים היטב את עוצמת הרגש. כנווט רב עוצמה בתהליכי יצירה. הם נעזרים בו תדיר כי הם מבינים את המהות התהליכית. רגש וחוויה הם מתכון להנעת אנשים.

מתוך הסרט Up in the Air בכיכובו של ג'ורג' קלוני. מזמין אתכם לצפות מההתחלה ולהתמקד החל מדקה 2:45. שימו לב לדרך האלגנטית והיצירתית בה קלוני יוצא ממצב לא פשוט בשיחת פיטורין. באמצעות הפעלת הרגש. הרגש הוא מנוע רב עוצמה.

ראו למשל את נקודת מבטו של ז'אן בואניש- עולה מצרפת שנשאל ע"י המראיין בסדרה: "לא בא לך רגע אחד אתה אומר, בשביל מה אני צריך את כל זה, נחזור חזרה לריוויירה הצרפתית משם באתי"? והוא עונה בנחרצות ציונית: "אני בתור יהודי מרגיש שכל מלחמה שקשורה לארץ היא מלחמה שקשורה אלי". דקות אחר כך, בסצנת הסיום של הפרק הראשון מוצג הצד האפל של מטבע הרגש: כוחות חיזבאללה זורעים זרעי קירוב לבבות בקרב המקומיים השיעים בדמות מוסדות חינוך, דת ומרפאות. אותם עקרונות שהפעיל פבלו אסקובר בקולומביה. אותם עקרונות המניעים את…תכנית תגלית: עקרון הרגש והחוויה.

דון פאבלו אסקובר זורע זרעי קירוב לבבות בסצנה מתוך סדרת נטפליקס Narcos.

הגברים הכניסו הנשים הוציאו- מנהיגות נשית בעולם המנוהל ע"י גברים

"מחאת ארבע האימהות תהפוך למחאה האזרחית האפקטיבית ביותר שהייתה כאן אי פעם", אומר הקריין. כן, נאמר כבר הכל על המחאה האותנטית הזו. היא עוררה שדים רדומים, הציתה ויכוחים ואלימות מילולית. ואני, כאשר אני מזהה קונפליקט אני שואל מה מזין אותו? למה המחאה הזו הייתה כל כך עוצמתית עבור רבדים כה רבים בחברה הישראלית. תשובתי לעניין זה: עוצמת הרגש שהזינה אותה. שהניעה אותה. שגילמה אותה. שהתחבאה בתוכה.

רגש נתפש במחוזותינו כמשהו אימהי, נשי. בעולם היצירתיות לא תוכל לבטא את עצמך אם לא תתחבר לצד הנשי שבך. הוא הצד המכיל וזה האחראי על הביטוי. כשמתחברים לנביעת הרגש תנועה עוצמתית מתחילה. פרופ' מולכו מציין בספרו על שפת הגוף: …"ביטוי רגש הוא אות התקשורת החשוב ביותר בין בני אדם…."איננו נותנים אמון בכוחות השכנוע של רגשותינו".

ראיון מרתק עם הסופר האפגני-אמריקאי חאלד חוסייני שכתב את רב המכר העולמי, רודף העפיפונים. שימו לב לקטע בו הוא מדבר על השראה ורגש. דקה: 13:16.

"זה ישב עלי כמו אבן", אומרת אימא אחת. "ואני התחלתי להשתגע בתוכי", אומרת השנייה. והשלישית מצוטטת: "ואנשים צועקים: איך אתם מעיזים לדבר כנגד? ובציטוט הזה מתחבאת אמת לא פשוטה עלינו כחברה ישראלית. אנו נבהלים מדיון. מדיון עמוק. מהצפה של קולות אחרים. משהו בזיכרון הקולקטיבי שלנו כל כך נאחז בפחד שהוא מתכתב עם כוח כל העת. אחרת אמרה שאמרו עליה שהיא "זונה של ערפאת". ונוספת נשמעה אומרת: "את לא מבינה. מה את מבינה בצבא".

מקור: עמוד הפייסבוק של אמיר השכל. אחד הפוסטים העצובים והמרגשים אליהם נחשפתי לאחרונה. אנחנו לא לומדים מההיסטוריה הצעירה של עצמנו. שלא לדבר על ההיסטוריה הרחוקה יותר.

"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות שימוש בצורת החשיבה שיצרה אותן" (א. איינשטיין)

אבל מישהו הרבה הרבה יותר חכם ממני (איינשטיין) נתפס פעם אומר את המשפט הזה. נדרש משהו אחר. לא עוד מאותו הדבר אלא משהו אחר.

כאן נכנסו הנשים לפעולה. הן אלו שהניעו את השינוי התפיסתי. הן נקודת המפנה האנרגטית. כלומר בשביל לצאת מלבנון נדרשה זווית הסתכלות אחרת. נדרשה תפיסה שבטית ואנרגיה נשית במציאות גברית והיררכית. נדרשה תפיסה שבטית המקדשת מנעד דעות שמצמיח מגוון יכולות ומאופיינת בחיבור וקרבה לשטח.

סוף דבר - אל עבר תחילתו של דבר חדש

אכן, בשביל לצאת מהבוץ הלבנוני נדרשה זווית אחרת. לשחרר אמור להיות קל. אז למה המשכנו ללפות? מה בדיוק ניסינו לשמר? ממה באמת פחדנו? ומה קרה לאחר שבאמת שחררנו?

כשמרפים לרגע, התשובות צפות. חלופות עולות. כמו ברגע הזה בו שכחנו מה רצינו להגיד ושחררנו.

יוסי ביילין מנתח בדיעבד: "הייתה להן (אתם מבינים, לא לנו כחברה, להן) בעיה משום שבמשך כמה חודשים התקשורת לא התעניינה בהן".

כרמלה מנשה אומרת לשלי יחימוביץ' לאחר רגע של הארה פנימית: "בואי נוציא את צה"ל מלבנון". "אני הייתי האזרחית הראשונה שמגיעה למוצב דלעת", מספרת מנשה, "וניגש אלי חייל ומראה לי את עמדת התצפית הריקה שלהם ובוכה. הגעת לבית קברות של אנשים חיים".

בסצנות בהן צולמו האימהות בצמתים, שפת גופן העיד על הנטל הרב שהן נשאו על כתפיהן הצרות. עצב וכעס נחרטו על ערוצי עור פניהן כמו בעבודת תלת ממד של אמן קעקועים. בסצנה אחרת הן אוחזות בביצי יען ופורטות על מיתרי האגו הגברי בחכמה. האימא אורנה שהניעה את מסע האופניים דרכו התפתחה המחאה לערוצי ביטוי חדשים, מעידה בדבריה על עוצמת הנחישות הפנימית: "אני מרגישה מכל מסע שהאווירה משתנה" ("מרגישה" לא חושבת; זוכרים את הכוח המצוי בחיבור לרגש?). אומרת אחת האימהות. כי הרגש יודע מה נכון (זוכרים את זחל הטנק הנוגע בקרקע), הרבה לפני שהשכל יתבגר לכדי החלטה וייקח עליה בעלות (הזחל העליון).

מח"ט גולני, אל"מ שמואל זכאי הגיב לתנועה בזמנו: "אני לא רוצה שאצלי בחטיבה יהיו חיילים פחדנים….אנחנו גולני…עזבו אתכם מארבע סמרטוטות". אתם מבינים, האימהות איבדו את היקר להן מכל. ועל כן קיבלו פרספקטיבה "בריאה" לחיים. איך היא מרגישה פרספקטיבה בריאה? היא מתורגמת לענווה ולראייה צלולה. עמירם לוין מבהיר בהקשר הזה: "פתאום התחילו לדבר על החיילים האלה. מישהו ספר את החיילים האלה בכלל?"

סצנת הסיום אומרת הכל. אשכנזי נועל את ידיו. מוריד מבטו. האימא גונבת את זכות הדיבור מול המצלמות. לא מוזמנת חלילה. ואז חוטפת ממופז חיבוק. שפת גופו משדרת שהוא לא מעוניין בחיבוק במקרה הרע, או לא יודע איך לאכול אותו במקרה הטוב.

 

————————– 

יוצרי הסדרה בהפקת כאן 11: ישראל רוזנר; מתי פרדימן; במאי: ישראל רוזנר עורך: רן לנדאו.  

יצירת קשר

© כל הזכויות שמורות לרועי אלישע פיתוח יצירתיות.

דילוג לתוכן