מראות-חלק 1: החומרים מהם עשויה ההשראה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
mirrors1-0

מסע חקר מרתק הנע בין התנסותי האישית בפריצת דרך חדשנית ככלבן בלבנון של אז, והידע המקצועי שרכשתי בעבודתי אודות עולם היצירתיות והחדשנות כיום. מסע של חיתוכים בין חיזבאללה למייקרוסופט, בין סטיב ג'ובס לאהוד ברק, בין זרמי האוקיינוס בחופי פרו למקבלי ההחלטות בבינת ג'בל, בין אז להיום. חיתוכים בין תחומיים ועל זמניים ש"פותחים את הראש" לכיווני חשיבה חדשים.

ניסיוני והרקע המקצועי שלי הובילו אותי למסקנה כי צה"ל יכול להפיק רבות מהיצירתיות הסמויה של חייליו ומפקדיו. צה"ל יכול וצריך לעודד אקלים המגרה יצירתיות אל עבר מיסוד תרבות של חדשנות ומיצובו כארגון לומד. על זה נסובה הסדרה.

פריטה על מיתר הפרספקטיבה מאפשרת הבנה טובה יותר של מוסיקה עכשווית המולחנת מתווים דומים. היא מאירה ומזינה אותה כאחד, כנורת גידול הידרופונית.

לפי ההגדרה הצהלית-חברתית אני פוסט טראומתי. סוחב איתי מלבנון וגבול עזה זיכרונות שחלקם השפיעו ומשפיעים על תפיסתי באופן גלוי. זיכרונות אחרים אולי עדיין מבוקבקים במרתף היינות של תודעתי ומחכים לרגע הנכון לראות עולם.

כתיבה היא אחת הדרכים המתגמלות ביותר עבורי בהתמודדותי עם כאבי העבר והדאגה מהעתיד. אני מאמין כי בכוחה לעזור גם לך.

אלה רשמיי. קריאה מהנה!

התרבות הארגונית של צה"ל מצויה בעיני בפרדוקס עם תרבות החדשנות הארגונית.

בעוד התרבות הצבאית נשענת על פקודות וציות שתכליתן שימור יציבות, תרבות החדשנות מעודדת שאלות ומוזנת מפתיחות מחשבתית המגרים תנועה מוחית אל עבר שינוי תפיסתי, רעיונות מקוריים ומהלכים חדשניים.

בעוד הראשונה היררכית, נוקשה ומרוחקת, השנייה שבטית, גמישה ומוזנת מחיבור לשטח.

חדשנות הינה תוצר. תוצר של יצירתיות מוגברת. יצירתיות מוזנת מעטין הרגש בעוד פרדיגמות חשיבה צבאיות מוזנות מעטין השכל. יצירתיות מוזנת יותר מאינטואיציה ודמיון והרבה פחות מההיגיון. 

חדשנות ארגונית מוזנת על פי רוב מגלי יצירתיות פנים ובין ארגוניים. היא תוצר של אקלים מאפשר. אקלים המגרה יצירתיות. 

מכאן עולה כי התרבות הארגונית של צה"ל מצויה בפרדוקס עם תפיסת תרבות החדשנות הארגונית.

במהלך שירותי ככלבן בפלגת החנ"מ (חומרי נפץ מתפוצצים) בדרום לבנון בשנים 1996-1997 יזמתי ופיתחתי את תו"ל עבודת הלילה בפלגה (תקציר הסיפור בהמשך). כיום אני עוסק בפיתוח יצירתיות אישית וארגונית אל עבר פריצות דרך אינדיבידואליות והטמעת חדשנות ארגונית.

בעבודתי אני לומד וחוקר את עולם היצירתיות האישית והחדשנות הארגונית במקומות שונים בעולם על ציר הזמן: מהעולם הילידי ועד עמק הסיליקון.

ניסיוני והרקע המקצועי שלי הובילו אותי למסקנה כי צה"ל יכול להפיק רבות מהיצירתיות הסמויה של חייליו ומפקדיו. צה"ל יכול וצריך לעודד אקלים המגרה יצירתיות אל עבר מיסוד תרבות של חדשנות ומיצובו כארגון לומד.

מחד, צה"ל מעצם הווייתו, חייב לפתח DNA של חדשנות אגב טיפוח תרבות יצירתית פנים ארגונית. מאידך, מבנהו ההיררכי ואופיו הפיקודי מתפקדים כסכר איתן ועקשן החוסם את נהר היצירתיות הפנים ארגונית.

אכן, הפרקטיקה של "עמדה אישית" הפכה לשכיחה יותר בקרב קהילת המודיעין כחלק מלקחי מלחמת יום כיפור. עם זאת קשה עד בלתי אפשרי לומר שהיא השתרשה כדפא מקובלת ביתר החילות. למה? האם אפשר אחרת?

אחרים יצביעו על חיל האוויר, החיל המצטיין בצה"ל, כקנגורו המארח בכיסו לפחות חלק מהשיטות המוזכרות לעיל החיוניות להגברת יצירתיות. למשל שיטת התחקירים. שיטה מוצלחת למדי שאכן זלגה אל חיילות נוספים בהצלחה רבה.

אולם דווקא לאור הצלחת השיטות הנ"ל (שנתפסו בזמנו כחדשניות המקדימות את זמנן), יש מקום לבחון את הרחבת סל הכלים היצירתיים בארסנל התפיסתי של צה"ל.  

אני מאמין כי הטרמינולוגיה הצבאית וזו הטכנולוגית מאירות את המקלדת התפיסתית של ישראל. אחרי הכל אומת הסטארט-אפ וצה"ל הם המותגים הטובים ביותר של ישראל.

בסדרת בלוגים זו אני מחדיר חמצן לשכבות העמוקות של תפיסתנו ומערער על פרות קדושות בדמות פרדיגמות חשיבה שכיחות בצה"ל. מסע תודעתי בו אני מאתגר פרדיגמות נבחרות באמצעות הצלבתן עם שיטות ניהול מקוריות השכיחות בעולם הטכנולוגי ועקרונות נבחרים של חשיבה יצירתית. אימוץ השיטות והעקרונות הנ"ל מקדם תרבות של חדשנות ארגונית.

נכון, צבא אינו ארגון עסקי. אך צה"ל חייב לחזק כל העת את דימויו העצמי והחיצוני כארגון לומד. על כך נדמה לי, אין עוררין.

הכוח שהניע אותי לצאת למסע הוזן מהשאלות הבאות:

  1. האם המהלך החדשני ושובר המוסכמות שיצרתי עם ועבור צה"ל יכול להפוך בעצמו לחלק מהתו"ל הכלל צה"לי? 
  2. האם ניתן לטפח אקלים מגרה יצירתיות במסגרת צבאית נוקשה והיררכית אל עבר חדשנות מוגברת?

החלטתי להעביר את שתי השאלות הללו דרך המסנן התפיסתי הרחב שפרסו יוצרי הסדרה מלחמה בלי שם. מדוע? מאחר והסדרה מארחת תיעוד מילולי ומצולם של קרוב ל-20 שנות שהות בבוץ הלבנוני. בסדרה נחשפתי לציטוטים רבים מפיהם של מקבלי החלטות, מפקדים בכירים וחיילים פשוטים על ציר הזמן, לצד צדלניקים ונציגי האויב. על כן, היה זה אך טבעי עבורי להיעזר בסדרה כגומי מתיחה תפיסתי. בקיצור לבצע את המחקר על יסוד הפרספקטיבה: ריבוי נקודות מבט ומבט לאחור- אל עבר עתיד טוב יותר.

רוצים הצצה להמשך הבלוג?

הנה למשל הסיפור היזמי האישי שלי ככלבן חנ"מ בדרום לבנון בשנים 1995-1997, מתוך פוסט נרגש אותו כתבתי לאחרונה:

"בעודי תקוע באחד המוצבים שם גבוה גבוה בהרים, נזכרתי באימון אליו נחשפתי שבועות קודם לכן בפלגת החילוץ של היחידה. הם עובדים מעט אחרת מאתנו החנ"מים חשבתי לעצמי. הם חייבים לעבוד בחושך ואנחנו רק באור. למה? מה יכול וצריך להשתנות? כן, כך בדרך כלל מתחילים מיזמים. בשאילת שאלות. שמגמישות את התפיסה אל עבר החידוש אז התבוננתי והתבוננתי וינקתי מערוצי הזיכרון את הפריטים הנדרשים כמו היו חלקים מנותקים של פאזל עתידי שכלל לא ידע שהוא הולך להיווצר. אך הבטן סימנה לי להמשיך. משהו טוב ייצא מזה היא קרקרה למוחי. אז כעבור מספר ימים ביקשתי מאחד המפקדים להביא איתו את הציוד מבסיס האם שבמרכז. שלחתי לו רשימה. כן, אני מאלה שהשעמום הלבנוני עשה להם גם טוב.

כעבור ימים אחדים קיבלתי את הציוד בהתרגשות. כל אחד והעלי אקספרס שלופרקתי את הציוד מהמוסלקת והתחלתי לאלתר ולהתאמן עם דונה כלבתי החכמה והנאמנה. היא התמסרה לי כמו תמיד. ואני אליה. כי אין תוצר יצירתי ללא עבודת צוות. ללא שיתוף פעולה. ללא השלמת יכולות. ללא המסת גבולות.
והאימון הפך לשניים. שצמחו לשלושה שהתבגרו להדגמה. שהייתה מוצלחת למדי. והמפקד רמז לי שכדאי להריץ איזה פיילוט. אז התחלנו להטמיע את העבודה במארבי לילה. רחוק רחוק בתוך רצועת הביטחון. והעבודה הוכיחה את עצמה. המסרים עברו לדרגות הבכירות שם במרכז… התחלנו את האימון המסכם. הצליח לה. הצליח לנו. עוד מעט יאשרו הקצינים הבכירים את הצלחתנו. התו"ל יהפוך לצהל"י".

כן, ככה זה מרגיש. עתה דמיינו גלי חדשנות המוזנים מלמטה. מרוח הפקוד בגיבוי המפקד. הפוך גוטה. הפוך. חושבים שזה ייחודי למקרה שלי? בואו נטוס רגע ליפן של שנות ה-70 כדי לחזור נבונים יותר לעניינינו:

במפעל יפני המתמחה באריזת סבונים נתקלו בבעיה: סבונים הושמטו מחלק מהאריזות בשל כשל טכני. מומחים התכנסו והחליטו להטמיע מערכת שיקוף יקרה. לאחר שבועות של שקט תעשייתי חזרה הבעיה. בסיור של המומחים והנהלת החברה בסמוך לפס הייצור, הציע אחד מעובדי הפס למקם מעל לקו הייצור מאוורר שיפעל ללא הפסק. והסביר: כל אריזה ריקה פשוט תתעופף לה מעצמה…

כן, קשב פעיל לשטח מהווה לא אחת תחליף ראוי בפיתוח מהלכים חדשנים. אבל המציאות הצהלית נשמעת יותר כמו:

"היה פה קבעון מחשבתי" אומר מופז בדיעבד. “אי אפשר בלי אזור הביטחון". זו הייתה התפיסה. משערערו עליה השתנתה המציאות.  עמירם לוין עוטף זאת במילותיו: "קבעון נוצר איכשהו. איך הוא נוצר. מתרגלים. מפחדים ממצב חדש לא מודע. שומעים כל הזמן את הקונצנזוס. קשה מאוד ללכת נגד הקונצנזוס".

…"זה לא נכון", אומר אחד החיילים בראיון טלוויזיוני אז. "את שלום הגליל אפשר לפתור בצורות אחרות, לא כאן ולא במשך הזמן הזה",  הוא ידע. כי החוויה שלו הייתה מוחשית. וחוויה מוחשית הינה הבסיס לשינוי תפיסתי. להגמשתה אל עבר פתרונות חלופיים. כמו במקרה שלי. עתה דמיינו רגע מה היה קורה אם אשכרה היו מקשיבים לו ושכמותו.

תא"ל במיל' גיורא ענבר משתף את תובנותיו לאחר ירי הקטיושות ביום העצמאות הישראלי כתגובת נגד להריגתם של 7 מחבלים: "המשימה שלי, שקט באזור הצפון, היא לגמרי חרבה (כלומר הוא ערער לראשונה על הנחת המוצא שהובילה לסלוגן הנבוב: המשימה: הגנה על יישובי הצפון). "ואז זה גורם לי בעצם לשרשרת של תובנות, שהשורה התחתונה שלהן היא שהשהייה ברצועת הביטחון הפכה מנכס לנטל אדיר".

"בתובנה הזאת שנופלת אצלך ב-95 אתה משתף בתוך הצבא? שואל המראיין. "פחות אנשים שמעליי, יותר אנשים אצלי. לא הולך לאלוף ואומר לו צריכים לצאת מלבנון", משיב ענבר.

הציטוטים הנ"ל מדגישים בעיני את החשיבות של בחינת הצורך בהגמשת התפיסה הצה"לית ההיררכית הנוקשה. ברענון חלק מהפרדיגמות עם שיטות עבודה המייצרות אקלים יצירתי יותר. בהזרמה של מעט אוויר צח לחדר התפיסתי הסגור של הפיקוד ומקבלי ההחלטות.

מבנה סדרת הבלוגים:

חלק 1- החומרים מהם עשויה ההשראה

מהווה רקע אישי ומספק חלון הצצה לחומרים מהם עשויה השראה. לרגע הזה בו פרויקט יצירה נולד. הפעם הפרויקט הזה.

חלק 2- תהליכי שינוי והתפתחות: ה-DNA של ארגון לומד

בחלק זה הפוקוס הוא על הכוחות המניעים והחוסמים שינויים בתוך ארגונים בהקשר של יזמות פנים ארגונית. הניתוח מבוצע בחתך נקודות מבט והנחות המוצא של ה"שחקנים" במהלך השהות בלבנון. ההבדלים בין ארגונים מובילים לארגונים מובלים, בכל תחום, בכל שפה ובכל זמן מצוי בשורש התפיסה של ראשיהם.

חלקים 3 ו-4 המרכיבים הפעילים של שיקוי היצירתיות כיסודות החדשנות הארגונית

בחלקים אלה שמתי דגש על יסודות נבחרים בחשיבה יצירתית אותם כדאי להניח ולחזק בתוך הארגון אל עבר תוצרים חדשניים.

על החשיבות של ניתוח מצבים על יסוד הפרספקטיבה: ריבוי נקודות מבט ומבט לאחור- אל עבר עתיד טוב יותר

רטרוספקטיבה על השירות בלבנון דרך מסנן הסדרה מלחמה בלי שם

לפני מספר חודשים שלח לי חבר הזמנה להצטרף לקבוצת הפייסבוק סיפורים מלבנון. הקלקתי הצטרף מבלי בכלל לדעת מי נתן את הפקודה.

בהתחלה, פתיחותם של הכותבים בקבוצה גרמה לי בעיקר להתוודע לסגירות שבי. לאט לאט היא העניקה לי השראה להתבונן פנימה ולספר את סיפורי האישי אותו כתבתי בפוסט ארוך, כן ופתוח. זהו פוסט על חברות, נאמנות ויזמות בעולם הכלבנים הצבאיים בלבנון של אז. פוסט על רגשות אשם, כעס ועצב בעולם של אב ישראלי צעיר וחרד של היום.

דונה, כלבתי האהובה ז"ל ואני במנוחה ליד הליטני, 1997 דרום לבנון.

זיכרונות בני יותר מ- 20 שנה אשר שכנו להם בבקבוקים סגורים במרתף היינות המשובח של תודעתי נפתחו בזה אחר זה לכדי שיכרות רגעית. שכרות שאפשרה לאמיתות המבוקבקות להרוות את צימאוני וצימאונם של רבים אחרים.

לפלנד. 2019. כלביית כלבי האסקי. מראה העיגולים המוכר הנוצר מכבל הקשירה, נביכות השמחה וצלילי כלי האוכל המשתקשקים זרקו אותי אחורה ללבנון. זה לא רק הריח שמעורר את הזיכרון. אלו גם מראות וצלילים. הזיכרונות פשוט ממתינים לנו במרתף היינות המשובח של התת מודע ומחכים לגירוי החושי. זה משול ללחיצה על קומת המרתף במעלית התודעה.

התגובות המרגשות והאותנטיות לפוסט, הובילו אותי להתחבר ליוצר-חוקר שבי שביקש להעמיק את החקר על תקופת לבנון. להתוודע לתקופות שלפני ואחרי שירותי שם. עניין אותי להרחיב את תפיסתי אודות השירות בלבנון בתקופות שלפני ואחרי שירותי שם בשנים 95-97. עניין אותי להתוודע לשורשי התפיסה שהובילה את מקבלי ההחלטות להיכנס לשם ולאלו שהובילו ליציאה. פריטה על מיתר הפרספקטיבה מאפשרת הבנה טובה יותר של מוסיקה עכשווית אשר הולחנה מתווים דומים. הפריטה מאירה ומזינה אותה כמו נורת גידול הידרופונית.

סקרנותי להיכנס לפרויקט הזה גברה כאשר אחד מחבריי שלח לי במענה לפוסט שכתבתי קישור לסדרה המרתקת והעוצמתית אותה יצרו ישראל רוזנר ומתי פרדימן בעריכתו מעוררת ההשתאות של רן לנדאו:  מלחמה בלי שם.

משחק עם תפיסות

הקול הפנימי המקורי שהפציע מתוכי למראה הקישור לסדרה אמר: "מה אתה צריך את זה?! עזוב, אל תלך אחורה. פתחו אותך- כתבת- פתחת אחרים- שחרר! אבל בתוך רועי שוכנות מספר דמויות. וכל אחת מהן מתעוררת מריח של מטבח אחר בשכונה. אחת מהדמויות שחיות בי היא כאמור זו של היוצר-חוקר. זה שמתחפש לאילנה דיין. ואני בתקופה של תחקירים כעת בעבודתי. נוסע להיפגש עם אנשים שונים, מרחיב את תפיסתי אגב התוודעות לעשייתם מתוך נקודת מבטם הייחודית ובכך מפתח ענווה, חמלה וגמישות. לאחרונה החלטתי להוסיף את "כלי העבודה" הזה לשיטת עבודתי השוטפת.

בשוטף, אני מעשיר את תפיסתי דרך התוודעות ולמידה מעולמות יצירתיים שונים על ציר הזמן והמקום: מעמק הסיליקון ועד העולם הילידי. מדה ווינצ'י ועד סטיב ג'ובס. החוט המחבר בין העולמות נראה יותר כמו צמה רבת גדילים: האחד- מה מניע אותם ליצור ולחדש (למה); השני- הייחודיות של ביטוי יצירתם (מה); השלישי- מה הזין את תפיסתם ועבודתם (איך).

בכך אני מרענן את מרחב התמרון התפיסתי שבי אל עבר פרספקטיבה רחבה וגמישה כאמצעי לפיתוח יצירתיות וחדשנות אישית וארגונית.

היכולת לראות את המציאות מריבוי נקודות מבט מאפשרת לי לחוות את חיי בצורה יותר עמוקה ושלמה, כמו גם להאיר לאחרים את הדרך. פרטים חבויים נגלים, שאלות מקבלות תשובות, צד אפל מואר ע"י מקבילו המואר.

אז ערב אחד השכבנו את הילדים לישון ופתחנו את הלפטופ בגינה. קראתי לזוגתי (שעלתה מארה"ב ב-2010) והזמנתי אותה באסרטיביות הצה"לית שהתארחה בקולי מתוקף הנסיבות להצטרף אלי. הבטתי בה ואמרתי בקול כבוי: מאז שעלית לארץ כל יום זיכרון את הולכת לאיבוד. מבקשת ממני תשובות במבטייך ואני אטום. מתבוננת בי הולך לאיבוד בפנים ולא מוצא את מקומי בחוץ. מתבוננת בענן העצב הצחיח והייחודי שמחשיך את ישראל ליממה ומרגישה באופן אירוני זרה יותר משנה לשנה. אבל הזמן אמור לקרב, את אומרת בצדק. לסייע לך להבין יותר את הקאץ' החבוי בתפיסה הישראלית, לא ככה?!.

כן, ככה.

אבל איך תביני? הערימו עליך. חינכו אותך במחנות קיץ אמריקאים להעריץ את ישראל. להתחבר לצד היפה שבה: שביל הנחש במצדה, פאב תל אביבי. אבל זו החזית נשמה. היא לרוב מוחצנת ויפה. ולכל חזית יש עורף. לרוב הוא נסתר. לעיתים מכוער.

מחנה הקיץ רמה, וויסקונסין ארה"ב, 2014. בועה יהודית מלאה באוויר עם נרטיב ישראלי בליבו של טבע אוניברסלי. במהלך עשרות השנים האחרונות התקבעה נורמה בקרב קהילות יהודיות רבות לשלוח את ילדיהם בגיל הנעורים למחנות קיץ בני מספר שבועות. אהבת הארץ הוא שם הצ'יפ עימם הם חוזרים לביתם.
ב-2014 הגענו בני המשפחה המורחבת לסיור במחנה בהובלת זוגתי. מצאתי כי המתכון לזוגיות יותר מאוזנת כולל כניסה הדדית לנעלי האחר אל עבר הבנת תפיסתו.

החצר האחורית של התפיסה

כשחיפשנו דירה לפני שנים נעזרתי בניסיונו של אבי החכם והיצירתי. התלהבתי מאיזו שכונה חדשה ובניין שעוצב בקפידה. הוא אמר לי בוא ילד. כנס לחדר המדרגות. לך תתבונן באזור הנסתר. תגבש החלטה על יסוד מה שעיניך ייראו שם. הוא חיכה בחוץ. כאילו כבר ידע את התשובה. כן, החצר האחורית בדמות חדר המדרגות הייתה מלוכלכת ומוזנחת בעליל. באותו יום למדתי מבינתו השקטה את רזי החיים. את אלו שלא לימדו אותי בבתי הספר של החיים המודרניים שמדגישים רק את הנגלה.

כעבור שנים בצלילה בראס מוחמד בסיני ייסגר לי מעגל הפוך. הסירה התקדמה באיטיות אל אי עם ג'אבל צחיח. על זה כל העולם מדבר? תהיתי ביני לבין עצמי והמלחתי את התסכול הרגעי עם תבלין השיפוטיות המובנה שבי. כעבור 30 דקות אחשף לאחד מהעולמות הקסומים שידעה תודעתי. העולם התת מימי הנסתר של סיני. כן, מי שמעמיק מרוויח.

ראס מוחמד. 2019. הגלוי והנסתר. כך עובד הטבע. כך עובד גם הטבע האנושי. צילומים: עליון- וויקיפדיה; תחתונים- נועם דוידה.

העורף התפיסתי של ישראל, חידדתי לזוגתי היקרה מול המסך הקפוא בשני קווים מקבילים, מורכב מזיכרון קולקטיבי מודחק שבא לידי ביטוי בקוצינו המפורסמים כצברים.

אנחנו ממאנים להודות כי אנו מפחדים. כי חלק גדול מההחלטות אותן אנו מקבלים ואחרות מהן אנו נמנעים מונעות מפחדים. ובנדנדה התפיסתית של החיים, כשמשהו עולה משהו אחר חייב לרדת. וכך, עם התחזקות הפחד, דועכת לה התקווה. הפחד מעמיק את המאורות החשוכות. התקווה מארחת את החלופות המוארות.

ארז, בכורי בן השמונה וחצי באחת מההפגנות בהן השתתפנו לאחרונה בטבעון, אוקטובר 2020.

צפייה משותפת בסדרה, הוסיף הסנגור שבי טיעון אחרון, הינה הזדמנות טובה עבורך להתחבר לחצר האחורית של התפיסה הישראלית. את לא חייבת, מיהרתי לסגת, אך כך תלמדי להכירנו הישראלים טוב יותר. את לא חייבת, ירדתי שוב מדרגה, אך אולי כך תשכילי לחדד את עפרון החמלה שבך כלפי התנהגויות מאתגרות אליהן נחשפת לאורך השנים בקרב החברה הישראלית. הצפייה, סגרתי בטיעון מתגמל כסוכריה הניתנת לילד, אולי תאפשר לך לתפור אפודת תומכת לחימה. כי תכל'ס אנחנו צריכים גם אתכן. בעיקר אתכן.

לחצנו פליי. והתמונות והצלילים מתהווים. נוכחים. היה לה מאוד קשה. וגם לי. ליטפתי אותה ומחיתי את דמעותיה שלא הפסיקו לזלוג. לרגעים התפרקה. פרקה והמשיכה. האמת, הפתיעה אותי. הרגשתי איך היא חוצה בגבורה דרך הכאב שלא שלה בכדי לנסות ולהרגיש מעט יותר שייכת. בכל ליטוף הרגשתי יותר שייך אליה. כי הרגשתי יותר שייך אל עצמי. בכל צרור בכי שנורה לאוויר הרגשתי יותר שייך אל העם היושב בציון. כי הרגשתי יותר שייך לעצמי.

למה בשביל להרגיש שייכים לעמנו אנו חייבים לחצות דרך ערוצי הוויה מוכתמים בדם? האם זה הכרחי? האם גם ילדינו יהיו חייבים לחצות את מחוזות הכאב על מנת לחוש שייכים?

מנקודת מבטה למדתי, כי אין באמת דרך אחרת להתחבר אלינו הישראלים. כי אם ברצון חווה לטעום מפרי הקקטוס האסור שבגן העדן הישראלי, עליה להידקר מספר רב של פעמים לאורך שביל הגישה עד חבירתה לאדם.

כן, אנחנו מאוד קוצניים. מועדון סגור. זה מה שלמדתי מ-11 שנות חיים משותפים לעולה נצחית.

ולי, אין לי דרך להבין את עצמי ואת החברה הישראלית מבלי להסתכל על בבואתנו המשתקפת מבעד לאישוניה הזרים שאומרים כאילו בשקט: אתם מסנוורים. ישנה מציאות אחרת. רוצים להאיר?

יצירת קשר

© כל הזכויות שמורות לרועי אלישע פיתוח יצירתיות.

דילוג לתוכן