חלום לבן – חלק 1

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
0D63690F205C47A9907AD39F903AF991

בלוג מצולם מלפלנד - מחווה לאהוד בנאי

לפני כחודש התמזל מזלי לעבור מסע מעצים ומרחיב תודעה בלפלנד. קראתי פעם משפט יפה מפיו של שמאן אינדיאני בספר ששינה את חיי בשם "נוצה שסועה", מאת שוקי בן עמי: "שתף את הידע שברשותך וכך תנציח את קיומו". אז החלטתי לשתף אתכם במה שראו עיניי בתיבלון דמיוני העשיר.

הכל התחיל בצלצול של אמא לפני מספר חודשים. הציעה שרן, אחי הבכור, ואנוכי ניסע עם אבינו לכמה לילות בחו"ל. לטיול גברים. כמו לפני שנים בברלין.  

אורח החיים המערבי המודרני גרם לנו להתפתח ולפתח את משפחותינו באופן מאוד ליניארי. בערוצים נפרדים. כמו עץ המסעף את ענפיו לכיוונים שונים. מדי פעם, בחגים, בימי הולדת וכו' אנו חוזרים להשקות את השורשים ולדשנם. אבל משהו בתחושת השייכות נפגם במודל המודרני ועימו הבטחון העצמי. נשים צעירות מאבדות את הבטחון בתהליכים טבעיים של הריון ולידה. נערים הולכים לאיבוד בהיעדר יד מכוונת. ילדים מתחנכים בשיטות גנריות המדכאות את ייחודם היצירתי.  

אולם סגנון החיים לא תמיד היה ליניארי במהותו.

פעם, לפני המון שנים חי האדם כחלק משבט. אחים גדלו יחד. גידלו את ילדיהם יחד. הקרבה והמעגליות היוו את יסודות החיים. הפעוט למד מהאם אודות רזי החיים מתוך התבוננות. הילד והנער פיתחו את הוויתם האותנטית בראי צרכי השבט ותודות לתמיכתו. עשייתם של אנשי השבט הוזנה מחיבור פנימי עמוק. היא התעשרה והתפתחה מתוך חיבור וכבוד לטבע. מחיבור לחושים. מרגעי התבוננות והתבודדות בטבע. משתיקות ארוכות. שתיקות שהולידו בינה. בינה יצירתית. יכולותיהם הזינו אלו את אלו מתוך תפישה משלימה. בתמורה הם נהנו מזהות ברורה ומתחושת שייכות מוגברת. הם היו חלק מ. תודעתם הייתה חלק ממשהו גדול יותר: תודעת שבט.

אז הרעיון של אמא התגלגל בתודעותינו מספר שבועות עד שאבא הציע יום אחד את לפלנד כיעד. כעבור 4 חודשים נפגוש את הטבע הפראי בלבן ונתחבר אליו. שני דורות ושלוש תודעות שונות החולקות דם משותף. התחברנו שם לעצמנו. התחברנו בינינו. מה שחיבר בינינו היה, איך לא, אהבה. וגם הרבה אהבה, כבוד ומשיכה לטבע. הרצון להיות יחד ולחוד במקום כה מיוחד. ללמוד על עצמנו תחת תנאים משתנים.

פגשנו חבל ארץ בראשיתי שאינו מתווך דרך מסנן תרבותי מקומי. המקומיים, כך חשתי, אינם מרגישים "בעלי הבית". הם משדרים תחושה של מארחים בבית שלא שלהם.

"אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב". אהוד בנאי

כאילו מבינים את גודלם האמיתי אל מול הסובב אותם. בשונה מהודו, פיג'י או ירדן, למשל, בהן חוויותי האישיות תווכו דרך מסנן תרבותי מקומי, בלפלנד, פגשתי את הטבע ללא מסננים. יכולתי "להסתכל  לו בלבן שבעיניים". ואכן הדמעות שזלגו ממני ביערות ובאגמים הקפואים והמיסו בצניעות כמה מקטעי שלג, לימדו אותי זאת.

בבלוג זה המורכב מ-4 חלקים אני מביא בפניכם את המראות שעיניי הקליטו, בשילוב דמיוני הפרוע, תפישת עולמי, המלצות להגברת יצירתיות בעולם החינוך, העסקים ובעולמכם הפנימי.

אתם וודאי שואלים..  Well…

אל אהוד בנאי היקר התוודעתי לפני כשני עשורים לערך. תחילה בהיותי חייל וסטודנט צעיר. בתקופה ההיא החיבור התרחש דרך שיריו והופעותיו, בכובעו כזמר. בהמשך, החיבור נרשם במסגרת טיוליי בעולם דרך ספריו, בכובעו כסופר. במורד הזרם כבר התמכרתי לתוכניתו "זה המקום" המשודרת באדיקות מרשימה מזה שנים בכל שישי בגל"צ בין 2 ל-3 בצהריים. שם, בהמהלך ההאזנה רבת השנים הבנתי את מהות החיבור. התחלתי לחפש חיבורים. סטיב ג'ובס יעזור לי עם זה בהמשך..

במהלך ההאזנה המתמשכת לתוכניותיו התוודעתי לאדם רב אשכולות. אדם שהשכיל לזהות את ערוצי הוויתו השונים ולנקזם לכדי נהר איתן ומרשים של עשייה. יצירה מגוונת ועשירה. מפרה ומעוררת השראה. הבנתי דרכו- עלי ולמדתי ממנו- אודותיי. הבנתי כי אחד המפתחות למימוש עצמי נמצא בחיבור הפנימי. בחיבור שבין שלל האיכויות השוכנות בתוכי. כי זה בסדר ואף מומלץ להיות גם וגם. גם מגיש תוכנית רדיו וגם זמר. גם סופר וגם מלחין. גם חלק מאורח חיים חילוני וגם מסורתי. וגם בחיבור אחורנית בין תחנות החיים: כילד למשפחת בנאי המרשימה, כתיכוניסט בתקופה בה הביטלס כיכבו, כנפש פתוחה ומבולבלת הלובשת מדי זית, כטייל ביטניק תפרן שאינו יודע עדיין כיצד ייראה עתידו וכמובן כיוצר בוגר. אצלי האיכויות שונות כמובן. תחנות החיים גם הן שונות. אבל אופי החיבורים דומים. חלקם מתחבאים בבלוג..

אז בחרתי בו באהוד בנאי כמורה לחיים.מבלי שיידע כלל. וזו דרכי להודות לו!

נ.ב.

מצחיק. כבר שנים שזוגתי מפצירה בי לכתוב לו מכתב תודה. בעודנו מאזינים לתוכניתו ע"ג צוק פראי בחופיה המזרחיים של אוסטרליה. בוונדל-פארק באמסטרדם. בדרך לארוחת שישי אצל הוריי. בקמפינג בחוף הבונים. מגבעה המשקיפה על גשר הזהב של סן פרנסיסקו ומעוד אתרים רבים.

אבל המכתב לא יצא. הוא לא היה בשל. בפנים ידעתי שיום אחד אכתוב לו. לא ידעתי שהמכתב ייראה כך. ואז התחלתי לכתוב בלוג זה והוא פשוט הופיע. כדמות הנכונה לסיפור. ככה זה ביצירה. כשהיא אותנטית- חשים אותה מבפנים. אי אפשר לדחוק בה. היא פשוט נולדת. כשזולגת ממני הדמעה למדתי, אני במקום הנכון.

עמוק בפנים אני שייך לתפישה שבטית קדומה הרואה במעגליות את יסוד החיים. בחיבורים בין תפישות, שפות ויכולות שונות מפתח מאסטר מנצח. בסיס ליצירתיות. למשך שבוע תפישתי השבטית הקדומה קיבלה חיבוק, השראה וכוח להמשיך.

אז לא אהוד היקר, אל תבקש שיעצרו את הרכבת כי אתה רוצה לרדת, כפי שהתבטאת לאחרונה במענה לרוחות הרעות הנושבות באזורינו. זמנך עדיין לא עבר. סביר והוא לא יעבור אף פעם.

מאחל לכם קריאה וצפייה מהנה. ולך אהוד תודה נוספת על שהעשרת, פעם נוספת את יצירותיי.

שלכם,

רועי אלישע

ירוק של עמק, חום של מדבר, לבן של חוג ארקטי

הלילה חלמתי חלום. הכל בו היה לבן. חיפשתי את הירוק של העמק אך התקשיתי למצוא אותו.

לשווא גם חיפשתי פיסת אדמה חומה של מדבר לפסוע עליה.

לראות מראות מוכרים. כאלו שיסייעו לי לחוש בטוח לרגע. כמו אלה מהשבועות האחרונים בארץ. אבל חלומי היה זר וחדש. לבן. כזה לבן…

המון לבן היה בו. אם כי למרות הלבן הוא היה די מגוון. אולי בזכות העובדה שלבן הוא צבע נייטרלי המאפשר לכמעט כל אלמנט להתבגר עימו לפריים מקורי משל עצמו.

אבל למה לריב? החלום הוא דמיון ובדמיון מותר הכל. למה או או אני שואל את עצמי ומאמץ בחום את הגם וגם.

החלום היה עמוס במראות, סיפורים, תחושות, מחשבות ודיאלוגים.

בתחילתו, שתיקה וקולות נמהלו לכדי פליטי צלילים מעומעמים ובלתי מפוענחים. כמו האזנתי מצידו השני של חדר חזרות המכוסה בספוג אקוסטי הסופג בצמא את הצלילים.

עם צבירת הפז"ם בחלום, המרחב הלבן הפך לפחות מאיים והסאונד התחדד. אי הוודאות סיקרנה אותי יותר והפחידה אותי פחות ופחות. כמו ילד שאיתר קצה חוט ומתחיל ללכת בעקבותיו,. תוהה לאן יובילו.. כן, "ידעתי" שזה אני האורח והשחקן בחלום, אולם היו רגעים רבים בהם תהיתי: מי מביים את היצירה הזו? מי אוחז במכחול? מי אמון על שחרור הצבע?

אני זוכר את עצמי בסוף התחלת החלום אומר יאללה שחרר. לך אל הלא מוכר. היפרד ממראות העבר ולך ס'תכל לו לחלום בלבן של העיניים.

מה יכול להיות? אולי תלמד משהו? אולי תפגוש שם דברים חדשים?

אייל הצפון מתקרר בפעולה

אז הורדתי את הרגל מדוושת ההתנגדות ויצאתי למסע לילי. כעבור מספר דקות ההתנגדות והתהיות ייעלמו כליל, כטבעו של חלום.

אי וודאות. על מנת להתחדש בחיים אני נכנע לסקרנותי. כוח מניע רב עצמה. כאשר אני סקרן אני "נדרש" פחות לדעת. דעת, גיליתי היא לא אחת חסם. אז בצמתי ההחלטה הללו בהם נפגשים המֻכָּר והמסקרן, אני רוצה פחות ופחות להכיר. נפרד ממראת הצד של תודעתי, ממה שכבר חוויתי, ומתאמן בלסמוך על עצמי במצבים לא צפויים. כאילו הייתי שוב בן 21, חוצה את ניו-זילנד במסע של טרמפים. מי ינהג באוטו הבא? הוא יהיה ממוזג או קקמייקה? לאן היא תיקח אותי? אולי אשהה שם תקופה? אולי אתאהב?

יצירה אותנטית פשוט מתרחשת לה מעצמה. מתהווה. כמו חלום. מעניקה ליוצר מרחב ביטוי, מימוש והגשמה. לכל השאר- את שמוכנים לקבל.

מיזם יצירתי בלובי של המלון בעיירה רובניימי, פינלנד. מיזם יצירתי הנשען על עקרון השחרור ואי הוודאות.

כן, יצירתיות, חדשנות, יזמות- אלה גיליתי צומחים במרחב האי וודאות. במרחב ההתמסרות ו"הכניעה" למה שיש כאן ועכשיו. למרחב השחרור. כאשר אני מאפשר לעצמי לתפוש את החיים כמסע טרמפים.

טרמפ איטלקי- אהוד בנאי, מתוך: זה המקום גלי צהל 23.11.18
קטע- 25:15-29:32

שיחה עם שמאן

בסצינת הפתיחה פגשתי אנשים מפעם. ילידים. אנשים מיוחדים שחיים בשבט. הם ישבו סביב מדורה בתוך טיפי תמיר. הזכיר לי מבנה אקראי של דוקים, כמו זה שנוצר באחד המשחקים עם בכורי בן ה-6.

טיפי שיצר הטבע. התארגנות עצמית בפעולה.
מקור: מוזיאון ה-Arktikum, רובניימי פינלנד

האנשים בטיפי נראו מאוד שלווים. מאוזנים. מחוברים לסובב אותם. כאילו מבינים את מקומם. אחד אייר על תוף מעור בריכוז ששאב אותי. אחרת סיימה ליצור רוגטקה לציד ציפורים מחפצים שאספה במהלך ליקוט הבוקר. התבוננתי ביצירתה וזיהיתי פשטות מתוחכמת- תמצית היצירתיות חשבתי לעצמי וחייכתי בפנים.

כמה מיקוד. כמה מחשבה. כמה רגש. איזה פיניש חשבתי לעצמי. איזו מקצוענות.

חברתה קלעה סל לדייג, בעוד הרביעי סיים להרכיב שלד של מזחלת שלג מעץ אותה ריפד בעור אייל הצפון.

מקור: מוזיאון ה-Arktikum, רובניימי פינלנד- סל דייג בעבודת יד

בחוץ חבורת כלבי בר כחולי וחומי עיניים יללו אל תוך הלילה הבהיר והרגשתי שהגעתי לחלום "הנכון". לפני 24 שנים שירתתי ככלבן ביחידת העוקץ. מרגע שלמדתי להכיר את החיה המופלאה הזו, משהו בתפישתי השתנה. הנאמנות והחברות הבלתי מסויגת שלהם, חושיהם החדים ורגישותם האותנטית לימדו אותי ענווה.

מהכלבים למדתי כי רגישות וחיבור חושי הינם מתת האל. כלי עבודה. אתחיל להיעזר בהם באופן מודע ובחדווה רק בגיל 40. זיהיתי כי יצירתיות צומחת לעיתים קרובות כאשר הרגש והאינטלקט נפגשים. כאשר תותח הרגש יורה תחושה לא מוגדרת מאזור הפופיק מעלה. בכיוון ההפוך מכוח המשיכה. כמו סלמון השוחה במעלה הזרם לא כי הוא אאוטסיידר אלא דווקא ממקום פנימי המודע לייחודו ולדרך אשר עליו לעבור. בדרך התחושה עוד תעצור לפלרטוט מֵתָקַף עם הלב עד שלבסוף תתבגר להחלטה שכלית.

רעד עבר בגופי. התרגשתי. שאלתי את עצמי: למה דווקא עכשיו הופיעו לי הכלבים הללו בחלום? בהמשך החלום אקבל תשובות לשאלתי.

הקליקו ו"היכנסו לאווירה"

כלבי ההאסקיס בשמורת כלבי המסעות והמירוצים.הכלבים אוכלים בין קילו ל-2 ק"ג ביום- תזונתם מורכבת ממזון יבש, בשר וחזיר (לשם השוואה כלב ביתי בוגר גדול אוכל עד חצי ק"ג מזון יבש ביום). במסענו הקצר עימם עברנו 5.5 ק"מ במהירות של 60 קמ"ש. נטו מרץ. בלי דחיפות.

והיה שם בין יושבי המאהל אדם זקן. הוא ישב בקצה הטיפי. נפגשנו. לא רק בעיניים. תודעתית. אנרגטית. משהו יותר פנימי ועמוק הזמין אותי להתקרב אליו. הזקן כאילו קרא את מחשבותיי, פינה לי מקום לידו והחווה לי בשפת גופו: בוא בן, שב לידי. אז התיישבתי. ליד זקנים יוצא ממני הילד. ממושמע. סקרן. מבקש לדעת. ללמוד. אז התחלתי לשאול. חלק במילים וחלק בעיניי. התבוננתי ביושבי וביושבות הטיפי.

אני אוהב לשאול בינה מהתבוננות. אוהב לא פחות להתמירה אח"כ למילים.

תווי פניהם השלווים התכתבו עם הילת האש המשתנה. התאורה פה רכה חשבתי לעצמי. ושם בבית- השמש כל כך חזקה. האם עוצמת האור משפיעה על המזג? על קצב החיים? תהיתי. והעברתי עמוד בספר המחשבות.

מהו כשרונך? המילים עימתו בעדינות את השתיקה ששררה באוהל וטיילו להן מפיו של הזקן לאוזני השמאלית. הסבתי אליו במבט מתלבט. מהי הוויתך, שאל שאלה נוספת והמילים טיילו להם לאוזן הימנית כי השמאלית עדיין הייתה עסוקה בניתוב הראשונה למוח. עם אפקט הסטריאו שנוצר השבתי לו: אני מסייע לאנשים ולארגונים לפתח את היצירתיות שלהם. באיזה אופן אתה עושה זאת? הזקן הנהן בסיפוק בעוד בקרבי פילח חץ של שיפוטיות עצמית: מה אתה אומר לו ארגונים? מאיפה לו לדעת מהם ארגונים?

כעבור יומיים אלמד מבן שבט אחר כי הזקן הוא מנהיג השבט. שמאן מכובד. אבין בפליאה כי מנהיג אמיתי אינו מבקש לו כבוד. מנהיג אמיתי תופש את עצמו כעמק. הכי נמוך בגיאומורפולוגיה האנושית. על כן כולם זורמים אל בינתו. הוא רך, מכיל ומקבל כי הוא יודע מה יש בתוכו. מכיר בייחודו. לא פחות חשוב מכך, הוא מרגיש מה חסר אצל האחר ומסייע למלאו. לעיתים בכוחות עצמו, לעיתים בחיבור עם גורם משלים לו. כוח, מרות, היררכיה- כל אלו נעדרים מעולם המושגים שלו.

הבט ביושבים הוא אומר לי כמעט בלחש. כל אחד ואחת מהם יצירתי בתחומו. הם לא "למדו" יצירתיות. הם פשוט עצמם. מתווכים לעולם את כשרונם הייחודי עימו נולדו. כשרון שהם עצמם זיהו במרוצת חייהם וטיפחוהו כבר בהיותם ילדים, פירט בנועם הזקן החכם ולא נתן לחץ השיפוטיות להגיע לליבי. ארגון הוא המשיך, מגיע מלשון מארג. Organization. מילה המורכבת מ-Organs, איברים. מכאן, הוא סגר לי מעגל טלפטית, יצירתיות של ארגון תלויה ביצירתיות של איברי הארגון. יהא זה צוות, מוסד אקדמי, בית ספר, חברה עסקית או ארגון ללא מטרות רווח. השבט שלנו נשען על היכולות הייחודיות של איבריו. על המקוריות היצירתית של חבריו. השונות במקוריות המחשבתית הופכת לדבק המאפשר את הישרדותו וצמיחתו של השבט או הארגון. המפתח להצלחת ארגונים, השלים הזקן את הפודקאסט ההזוי הזה, מצוי ביכולתם לטפח את היצירתיות והמקוריות של חבריהם- האיברים. הם משלימים זה את זה בעשייתם ובתפישתם הייחודית. לא מתחרים זה בזה. ארגון המאופיין בתחרות בין עובדיו- סביר ואינו יממש את היצירתיות של עובדיו ועל כן את של עצמו. אינדיקטור מהימן למיצוי מקוריות מחשבתית הינו מגוון תוצרים השונים זה מזה במקוריותם.

מגוון בטבע מעניק חוסן. המגוון האנושי הוא מערכת החיסון של האנושות.

אז לחוש את האקלים הארגוני באמצעות התבוננות אתה מציע? הצד הפרקטי שלי החליט לסמן טריטוריה. למה רק ארגוני? הוא השיב. גם על האקלים האישי. מה שקיים בגדול מתקיים גם בקטן.

הבט בטבע סביבנו, הבט במתאר הנהר המתחתר לו במורד ההר ויוצר קניון גדול- מתאר דומה למדי לנגר עילי חלש הזורם כאן ליד הטיפי. בטבע עקרון קנה המידה (Scaling) הוא עקרון מוביל. גדול כקטן. קטן כגדול. השלך עקרון זה על תודעתך. נסה לחוש את האקלים של האדם העומד מולך. בחן האם הוא בהרמוניה עם עצמו. עם הוויתו. האם "מתחרה" הוא בעצמו? האם כועס הוא? האם מתוסכל? התבונן בשפת גופו. הבט בתווי פניו. אדם המגשים את הוויתו יחוש את שקיים בו. יאמץ תודעה מסנכרנת. יחבר את ערוצי הוויתו לכדי נהר איתן של עשייה משמעותית ומגוונת עבורו ומעצם הוויתה תתרום היא לאחר.

להתבונן אתה אומר?! ותמונה שנצרבה בתודעתי מבוקרו של אותו היום צפה ועלתה במוחי. בתמונה, נהר אשר זורם באין מפריע בין שני כפרים. בין שתי שפות. בין שתי תרבויות. בין שתי תפישות. בין שתי מדינות. גבול זורם.

נהר המהווה "גבול" בין פינלנד לשוודיה. בתמונה- כפר פיני כפי שנראה מהצד השוודי. גבול מדיני הינו מושג שהמציאה פעם תודעה מפוחדת. עובדה שבמקומות רבים בעולם בהם התודעה המדינית רואה המשכיות וזורמת, ממש כמו כאן, קו הגבול מהווה נקודת חיבור שלווה והגבול חסר משמעות. באזורים גיאוגרפים המאופיינים בפחד קו הגבול מהווה אזור מפריד. גבול בלתי חדיר (צ.קוריאה-ד.קוריאה). בתווך שבין המשוחרר למפוחד, התודעה מתגמשת וסביר ונפגוש אז את הגבול הפרקטי: גבול פונקציונלי המשמש כאזור מעבר סחורות בילטרלי (ישראל-הרשות). כך גם באשר לגבולות התודעה האנושית. כאשר אני מגדיר את השונה כמאיים- אני מפחד, מגביל ומצמצם את עצמי. כאשר אני מזהה כי השונה משלים אותי ואני אותו- אני פותח ומרחיב את עצמי לאפשרויות חדשות. הדבר נכון גם לתכונות שונות המתקיימות בתוכי. לאיכויות מגוונת המרכיבות אותי. האם ובאיזה אופן אני מחבר בין איכויות אלו לכדי יצירה חדשה?

ומהמוח שלי התגלשו שני ציטוטים למקלדת אודות גבולות:

Creative growth comes through seeing how things connect, rather than only observing how they might be different

Ken Robinson

בלי גבול, אין גבול לשום דבר

אהוד בנאי

מעניין, חשבתי לעצמי. לפני כ-15 שנה הגעתי למכון הערבה ללימודי הסביבה הממוקם בקיבוץ קטורה. המכון הוקם ע"י איש יקר, אחד מראשי התנועה הסביבתית בישראל- פרופ' אלון טל. בחזונו הסביר אלון, הסביבה אינה יודעת גבולות ואינה מתחשבת בהם. שפכים הזורמים מטול כרם מגיעים לבת חפר. זיהום אוויר במזרח ירושלים מוצא את דרכו למערב העיר. ים המלח הינו אגן משותף, לא מפריד.

מהבסיס התפישתי הנ"ל המכון קידם עד היום עשרות פרויקטים אזוריים חוצי גבולות הרואים בבעיה הסביבתית נכס מחבר. פלטפורמה לקירוב לבבות. הזדמנות לקרב ולחבר בין ישראלים לפלסטינאים. בין ישראלים לירדנים. חיבור מקצועי-עסקי-אקדמי-מדיני-אנושי. ממנו למדתי את היתרון שברענון נקודת המבט. הזמנה לבצע טוויסט בעלילה בכמעט כל "בעיה": להפכה מנטל לנכס. ייקח לי שנים להבין כי ביסודה של תפישה זו מצויים המרכיבים הפעילים בפתרון בעיות יצירתי (Problem Solving).

תיארתי לזקן החכם את פריים הנהר. על עציו, צבעיו הכחולים-לבנים-אדומים. ושמתי לב אגב התיאור כיצד התודעה מייצרת גבולות. של צבעים. של גדלים. המוח חייב אותם. אז מי פה צודק? הוא חייך ולא השיב.

באותו הרגע למדתי שיעור נוסף לחיים בנוגע ללמידה. בהיעדר תשובה הוא יצר אצלי מרחב לימוד עצמי.

מתודעת סלפי לתודעת שבט

נדמה היה כאילו עברו להן שעות. מפעם לפעם מישהו העביר בסיבוב זר קוצים ריחני ויין אוכמניות שהכן מהפירות שלוקטו לאחרונה ביער הסמוך.

הרי מדוע לו לציד להתחרות במספר הסיפורים?! הזקן החכם מחליט לסגור לי את הפינה בדוגמא מוחשית ומעגנת כמו מורה טוב. מספר הסיפורים ינעים את זמנו של הציד לאחר הארוחה אותה צד הצייד המוכשר עבור כולם. מדוע לו לצייד להתחרות במספר הסיפורים?! הרי בנו של הציד יפתח את דמיונו מסיפוריו של מספר הסיפורים.

באותו הרגע הבנתי כי בינה עומדת מעל לזמן. משקיפה עליו אובייקטיבית. היא לא מזדקנת ואין לה תוקף.

ואני חושב לעצמי על מרחב בית ספרי בעמק יזרעאל. ורואה אותו מחדש כשבט. רואה במוריו איבריו. רגע, מדוע שהמורה למתמטיקה לא יחבור למורה לחנ"ג ויחד ילמדו את התלמידים סטטיסטיקה דרך טבלאות ומספרים של מכבי חיפה או מנצ'סטר יונייטד. המורה לפיסיקה נדלק על הרעיון והוא מחליט ללמד את החוק השלישי של ניוטון (לכל כוח כוח נגדי) באמצעות מקפצה בבריכה או טרמפולינה. אז הוא מציע למורה לחנ"ג שיעור משותף ונענה בחיוב. המורה למוסיקה תסייע למורה לאנגלית לתרגל את השפה  דרך שירי הביטלס. הלהקה הינה "המאהבת" הסודית של המורה הראשונה.

  • האם ומה התלמיד לומד מתוך התבוננות במערכי השיעור הללו?
  • האם התלמיד מבין את החומר במערכי השיעור הללו? האם יזכור את החומר בעוד 20 שנה? מדוע?
  • האם מהלכים מעין אלה מחזקים ומעצימים את המורים מקצועית? ומה לגבי חינוך לעבודת צוות?

שבט הוא תפישה. תפישה מערכתית. מטבעה מחברת. מגבירה שייכות. מעצימת יכולות.

לפעמים המשיך והטעים השמאן, הם מקבלים תיקוף ותמיכה ומחבריהם לשבט על יכולותיהם. שיקוף פרקטי על הוויתם.

לא, לא באמצעות ימי הולדת, הוא צחק כאשר סיפרתי לו על טקס דומה אותו אנו חוגגים בעולמנו המודרני. למה לא? הקשיתי. מאחר ואין להתקדמותם בחיים כל קשר לגיל. הם חוגגים הבעת כבוד הדדית לכשרונם הצומח ולתרומתם הייחודית לחיים. "מטרת הזמן החולף", המשיך וברק בעיניו "היא לאפשר לאדם להפוך לטוב יותר, לחכם יותר ולבטא יותר ויותר את הוויתו. כך שאם הפכת לאדם טוב יותר ביחס לשנה שעברה- ורק אתה יכול לדעת זאת בוודאות- אתה מזמין אנשים למסיבה. כאשר אתה מודיע שאתה מוכן, כולם מכבדים זאת"[1].

[1] מרלו מורגן, ציטוט מתוך הספר מסר האנשים האמיתיים, הוצאת אפוס- 1999

ואז? שאלתי בסקרנות של ילד שלעולם לא שובע מסיפור טוב. ואז הוא השיב ומבט נוגה בעיניו, ואז הגיע האדם הלבן…

עצמתי עיניי לשנייה. לעכל את דבריו, תוך שאני טוען את מחסנית מחשבותיי עם השאלה הבאה. כשפקחתי את עיניי- השמאן נעלם. לקח לי כמה שניות להבין כי פרק זה של החלום הסתיים ועלי להמשיך. לשחרר שליטה ולהמשיך. לסמוך על עצמי.

התבוננתי ביתר יושבי הטיפי, דמעות זלגו מעיני. ותהיתי- מה המשותף לנו בני המערב של היום עם הילידים של פעם, ומה השונה?

מה מחבר בינינו כבני אדם אם נקלף את שכבות הזמן?

בתמונה: אבי היקר, יהושע אלישע שהתחבר במסע לילד שבו. אמר כן לכל פעילות. קשה קקלה. תודה לך רן אחי הבכור על הקלילות שאתה מפזר תמיד סביבך. תודה לכם חברים וחברות על מסע מרתק. תודה לעידו המדריך. תודה לטבע שאירח אותנו בצורה מעוררת השתאות. תודה לך אהוד בנאי מורי היקר.  ניפגש בקרוב בחלק השני 🙂

יצירת קשר

© כל הזכויות שמורות לרועי אלישע פיתוח יצירתיות.

דילוג לתוכן