חווית דחייה

Lonely-House

על חווית דחייה - מסע בין תחנות נבחרות בחיי אל עבר קבלת עצמי

חווית דחייה

היא מלווה אותי מאז ילדותי. וודאית כמו מעבר חצייה בכל צומת של חיי. כי למדתי לראות את המציאות בשחור ולבן. שני צבעים נפרדים הדרים בסמוך כמו שני מושלים משולשים המרבעים את החשיבה. תפיסת או או קראתי לזה. ובסיפור חיי אגלה פעם אחר פעם כי כאשר אני עוצר ומתבונן, לשניהם יש מקום. ובכל אחד מהם בעצם מתארח הכתם של הצד הנגדי.

כי דווקא כאשר אני מניח לדברים להיות הכל פתאום פורץ מתוכי. מתחבר. נהיה נכון. העולם מתחיל לדבר איתי. התנועה הופכת לדו צדדית. אבל קשה לי להניח. לא להיות בשליטה. לאפשר לדברים להתהוות.
ואני נתון בסערת השינוי. אוחז ענף אפשרי אבל גם הוא נשבר. והזרם ממשיך לסחוף אותי. בין אשדה לאשדה אני נזכר לנשום ומזכיר לעצמי כי אני חייב כבר לסמוך על עצמי. חייב לוותר. To let go. אבל באמת. לא לפרקים. לא לעיתים. כדרך חיים.
אבל שינוי הוא לא דבר קל. הוא מאיים. מרתיע. מנער. מערער. מטלטל. ובהפסקות של המסע שלי אני מזכיר לעצמי שזה טבעי להיאחז בענף הקרוב. לקחת כמה נשימות. זה טבעי לא לרצות לאבד שליטה. כי אין לנו באמת שליטה בחיים. יש לנו אשלייה של שליטה. אשלייה שאנשים מטפחים בחייהם לדרגת מאסטרים: שלט של טלוויזיה, אוטו גדול, טייטל מקצועי ועוד ועוד.
אבל מתחת לפני השטח כולנו אותו הדבר. כולנו מחפשים את החום, האהבה, המגע וההכרה. המימוש בעולם המודרני הוא בונוס.
ואני, במסע של חיי החלטתי לשחרר עוד ועוד. לתת לזרם לקחת אותי בלי לדעת מה יחכה לי מבעד לאשדה הבאה. וזה קשה לי . מאוד קשה לי. זה המהלך הכי קשה שעמלתי עליו בחיים. פרדוקס לא מובן. כי לשחרר אמור להיות קל. אז למה אני ממשיך לנסות ללפות? מה אני בדיוק מנסה לשמר? ממה אני באמת מפחד? ומה יקרה לאחר כשבאמת אשתחרר?

מרבית היועצים, מרצים, מנחים, מטפלים, מורים, פוליטיקאים, מנהלים, ארגונים וחברות הפועלים באקלים העבודה המודרני מקצים חלק גדול מהמשאבים שלהם על דימוי חיצוני. על "תמונת הנצחון". לצערי הרב, גם אני נמנה עליהם.
במשך תקופה מאוד ארוכה עת הקמתי את העסק, עמלתי על יצירת תכנים ומהות. תכנים שתכליתם לעורר השראה, לגרות סקרנות, דמיון ותפישה.
אבל זה לא מספיק בעולם המודרני. כי תכנים צריך למכור ולשווק. וכאן התחילה אצלי בעיה. נוצר קונפליקט מטורף בתוכי. דיסוננס שהלך וגבר.
כשהייתי ילד אמר פעם פרסומאי בכיר כי פירות וירקות לא צריך לפרסם ולשווק. למה? כי כולם יודעים את יתרונותיהם והתועלות הנלוות לאכילתם. ואני, ילד תמים בן 44 חשבתי לתומי כי נכון הדבר לגבי תכנים איכותיים כשלי. אבל גיליתי מהר כי איני פועל בוואקום. אני פועל בעולם מודרני, אכזרי, תחרותי ותזזיתי. עולם שנתפש לא אחת כלא סלחני. כלא סובלני. עולם שעסוק בעטיפה (הדימוי). מתחת לעטיפה הנוצצת מתחבאים להם מרכיבים הנתפסים תדיר כאפלים וככאלה אותם צריך להסתיר: קשיים, פחדים, חששות, התלבטויות, כשלונות, טעויות ועוד.
אבל לאין יש תפקיד בדיוק כמו ליש. הביטו בסנטימטר של האוויר בבקבוק הסודה. בזכותו האחרון מתקיים.
ולאחרונה, התחלתי לשים לב לעיתים יותר תכופות כי כשלקוחות פוטנציאליים אומרים לי לא, או רומזים לי שלא מתאים, או שהם סתם עסוקים או טרודים בדברים יותר חשובים מסדנא לפיתוח יצירתיות או הרצאת השראה- אני נעלב. חוזר לדמות הילד שבי. מכניס את העודף אל תוך כיס חווית הדחייה המתמשכת של חיי.
וחוויה היא משהו מעצב. אם נותנים לה היא הופכת לנווט של ממש בתפיסה. אם לא ממיסים אותה למולקולות היסוד הבלתי נראות שלה- היא עלולה להפוך לעוגן.
בבלוג זה, אבקש להיפתח אל העולם. להפגין פגיעות. כי רק כאשר אפגין פגיעות אוכל לייצר אמון מלא בתוכי. וכאשר ארגיש שאני נותן בעצמי אמון מלא, אוכל לתת אמון מוגבר באחרים.
בנוסף, אבקש להרים סוף סוף את העוגן הזה של חווית הדחייה והניכור המתמשכים של חיי ולאפשר לסירה שבי להפליג אל עבר מחוזות חדשים.

סיפורי דחייה וניכור ממחוזות חיי: 5-21

מאז שאני זוכר את עצמי כילד חוויתי תחושות ניכור ודחייה. כשהייתי ילד היו לי מעט מאוד חברים אם בכלל. אני זוכר את עצמי מתבודד. בודד. לבד.
הוריי סיפרו לי כי פעם אחת עת הייתי בן 5, שאלה אותי אחות התפתחותית בטיפת חלב מה אני רואה בתמונה. אז עניתי דמות. והיא אמרה לי לא נכון זה איש. ופסלה במחי פרצוף מעוות ומשפט לקוני את העומק והמקוריות שבי. מי שהייתה אמורה ללטף את שערי ברוך או לכל הפחות לומר מילה טובה הפכה באחת לאויבת. ובזכרון שלי נטמן הזרע הראשון של עיוורון תפיסתי של האחר אודות יכולותיי.
כנער, תחושות הניכור ודחייה באו לידי ביטוי בהעדפתי הברורה את מאהלי הבדווים שקרצו מעבר לגבעות הבתוליות של להבים. ישוב שמנה אז 9 משפחות בלבד. והנער רועי ברח לבדווים כיוון שהחברויות הבודדות שכן פיתחתי הרגישו אז, כמו היום, לא נכונות לי. "חבריי" ערן וצביקה צחקו עלי תדיר. עשו נגדי קואליציית 2:1. תחושת העלבון הפנימית הייתה קשה מנשוא. השיא הגיע בטקס סיום כיתה ח' כאשר האחרון צחק עלי מול ההורים והילדים כי לא הצלחתי לאלתר משפט בהצגה.

מתי בפעם האחרונה עליתם על נדנדה במחוזות ילדותכם? ככה זה הרגיש לי…

למה לא עזבת אותם אתם ודאי שואלים? וול, כנער מבולבל ובודד למדי לא רציתי להיוותר לגמרי לבד. אז התגמשתי. ויתרתי. איפשרתי להם. ראיתי את מצוקותיהם שגרמו להם לפעול בדרך שהם בחרו. הייתי רגיש והוריי לימדו אותי תמיד לראות את האחר. בכלל, זה היה דור מתחשב ביחס להיום. אז בחרתי לראות את מצוקותיהם ועירסלתי את שלי לחדר נסתר בליבי.

מימין: תמונה מקורית בלובי חדר המדרגות בבניין הבאר שבעי בו גדלתי. משמאל: שלט תזכורת בלהבים. צילמתי את שתי התמונות במסע סגירת מעגל ופרידה מכעסים למחוזות ילדותי בחודש שעבר.

צביקה היה תחרותי למדי וחש מצוין כל אימתי שהקטין אותי. ממרום הפודיום קשה לראות את זוכה מדליית הארד. ערן, לימים, יחזור בתשובה וכל התחושות שהחביא כל השנים, תחושות הניכור והדחייה שחיו בתוכו יתעלו אותו אחרי הצבא אל עבר הספר הלבן והחליפה השחורה.
כל רגע איתם לווה בצריבות. בכל מפגש איתם הרגשתי כיצד הדימוי העצמי אותו עמלתי לעצב עת שהיתי במאהל הבדווי נשבר לרסיסים.
חשתי משבר אמון. משבר אמון בעצמי על בחירותיי. משבר אמון באחר.
המשבר אירע סמוך מדי למשבר האמון הראשון שחוויתי בילדותי מאז אותה אחות טיפת חלב עלומה.

המעבר ללהבים

הייתי בן 9. הבטתי אל אבי הגדול מלמטה כשברקע פרצופו כחול של שמיים והטחתי בו: תגיד, מה הבאת אותנו לפה? יש כאן רק חול ושמיים. והוא הביט בי במבט חומל ואוהב. מסוג המבטים שלא צריך לידם דף הוראות. וכאילו כל זה לא הספיק לי הוא הודיע לי בקול נחוש כי עליו להפסיק את חוג הטניס שלי מפאת מעברנו ללהבים ומיעוט אמצעי התחבורה. היו אז שני אוטובוסים ביום לעיר. וילד נתפס אז כילד. לא ספרו אותו בתהליכי קבלת החלטות.

מרכז הטניס שליד ביתי. עת הגעתי לגדר פרצתי בבכי. השלמתי עם הכאב. סלחתי לאבי על החלטתו. סלחתי כי יכולתי להזדהות עם אילוציו מנקודת מבטי כהורה.

קו 47 מלהבים לבאר שבע. כשעברנו הוא פעל פעמיים ביום. עת חזרתי לישוב לפני כחודש הקפדתי לצלם את התמונות מזווית מבטו של ילד בן 9. לנסות ולשחזר את החוויה עד כמה שאפשר. מה שהניע אותי למקום היו כעסים שהלכו והצטברו. לא טוב לאגור כעסים. אז יצאתי למסע קצר של סליחה. בדרך חזרה הביתה הם נמסו כלא היו.

הכנה? שיתוף? לא, אלו היו זרים לקודים ההוריים של אז. לא ראו אותי. לא ראו את אובדני. את אהבתי לטניס שנגדעה באחת. ואני רק בן תשע. אט אט התחלתי יותר ויותר לתעדף את הספר אם אין אני לי מי לי בספרייה הפנימית של תפישתי.

היום, חוויות מעין אלו מעצבות את האבא שבי. לעיתים קרובות יותר אני עוצר ומנסה לפצות את הילד שבי דרך עשייה אחרת עם בכורי. לראות את מה שנעלם מעיניי בתהליכי קבלת החלטות שלי כהורה. אני שואל את בכורי שאלות. משתף אותו. מסביר לו. מראה לו שאני רואה אותו וגם את עצמי. מכל זכרון "שחור" נולד עתיד "לבן".

המעבר לרעננה

תחושת הדחייה התעצמה לה עם מעברי בגיל 16 מהנגב של ה-‘80s לרעננה שהייתה כבר ב-90's. שוב לא הייתי "שותף" לסד ההחלטות של הוריי. ואני בן 16! לא אשכח את הרגע הזה בו אבי ליווה אותי לפגישת היכרות בבית ספר אוסטרובסקי ברעננה. בעומדי מול שער הברזל הסטתי את מבטי ממנו לגדר ביה"ס וחזרה כאילו הייתי מגב של אוטו בסערה עצבנית, תוהה ביני לבין עצמי באיזה סרט הוא חי.
יומיים קודם לכן נפרדתי מבית הספר אשל הנשיא. למי שלא מכיר מדובר בהיפך הגמור מכלא חינוכי עירוני. כן, ככה ראיתי אותו. ככה אני עדיין רואה את רוב מוסדות החינוך הרגילים.
אשל הנשיא היה בית ספר שחלש על מרחבים אינסופיים בנגב המערבי. בית ספר שהמורים והתלמידים היו לאחד. החופש ריחף מעלינו כמו עפיפון צבעוני וחייכן. זהו בית ספר שהנחיל לי את מוסר העבודה ותחושת האחריות והמנהיגות המקננים בי עד היום. זהו בית ספר שבמהות ובככות שלו נתן לי ולשכמותי השראה לפרוץ גבולות. יום בשבוע עבדנו כמו חמורים בניקוי רפתות, לולים, רעיית כבשים, ניקוי חדר האוכל ומה לא.
למדנו מיומנויות לחיים.
למדנו לתת ללא תמורה. כחלק מתהליך לימודי חכם. לראשונה הבנתי את חשיבות הקונספט של מיומנות לחיים.
בבית הספר למדו ערסים מאופקים ונתיבות שחלקם הגדול ישן בפנימיה, קיבוצניקים "בני טובים" מקיבוצי הנגב המערבי ועוד "בני טובים" מישובי הלווין המבוססים של ב"ש בראשות עומר ולהבים. כך ראיתי אותם. כך תפסתי את המציאות. שחור ולבן. כך למדתי לראות אותם. והייתי "חבר של כולם". אבל לא באמת. לליבי הכנסתי רק את הפנימיסתים. משהו באותנטיות שלהם, בתחושת הפגיעות שהם נאלצו לתווך לעולם בעל כורכם נגע בי. הרי ככלת הכל בסוף יום לימודים כולם חוזרים הביתה והם לא….
השיחות עם הפנימיסטים היו אמיתיות. כנות. הישיבה הממושכת בחדריהם שדמו לחדרי כלא נכנסו לחדרי הזכרון שבי. מסדרון ארוך, חדרים חדרים ומיטות קפיצים צה"ליות.

נערה מרוקאית יפה מביטה בי ומחייכת. מנח כפתיה מעיד על המשקולות הפנימיים שהיא נושאת בקרבה. הפגיעות שבה קסמה לי. נראה לי שהייתי מאוהב.

מול ה"לבנים", בני הטובים מעומר העמדתי פנים לא רע. דיברתי בשפתם, צחקתי מהבדיחות שלהם בחוץ אבל לא באמת בפנים. רציתי חלק מהבנות שלהם אם כי לא הצלחתי להשיגן. בפנים תפסתי את עצמי כילד לא יפה. לא מוצלח. לא שייך. כמו כולם רציתי שיאהבו אותי, שיראו אותי, שיבחרו בי אבל זה לא קרה.
ועל כן, מצאתי את עצמי במסע בין עולם לבן לעולם שחור. בין מרוקאים לאשכנזים, בין "בני טובים" לבין פנימיסטים.

כן, ככה דיברנו אז. טרם ספגנו את הפוליטיקלי קורקט האמריקאי שיעשה עלייה אי שם בסוף ה-90’s.

ניסיתי להשתייך לאחת מהקבוצות. להפוך לאיבר בגופן. משהו בזהות שלי היה שבור ולא מאוחה. חלקים בי היו צריכים את המגע של השחורים ואחרים את זה של הלבנים. מסע הדילוגים הזה התיש אותי והותיר אותי מדמם מבפנים פעם אחר פעם. הרי התבגרתי בלהבים ה"לבנה" וגדלתי בבאר שבע ה"שחורה". אמא רומניה ואבא עירקי. איך יוצאים מכל הסלט הזה?
אז פשוט התחלתי מסע של דילוגים. כמו דיפלומט. "חבר של כולם", זוכרים?!. אבל לא באמת חבר של אף אחד. למה? כי לא הייתי חבר של עצמי. לא בחרתי בעצמי. לא יכולתי כי לא "ראיתי" את עצמי. לא יכולתי לראות את גדולתי מהזווית החדה בה שכן הדימוי העצמי שלי.
ב-14:00 בצהריים היינו עולים על ההסעה המשותפת עם מגפיים מסריחים מחרא של פרות ותפסנו תנומה ארוכה במסלול הלא נגמר בין קיבוצי וישובי הנגב המערבי והצפוני עד לפיזור המיוחל. מסוג הרגעים שגרמו לי לחייך מבפנים פעם אחר פעם מכיוון שהסרחון עורר את האליטסטיות הסמויה של חבריי העומריסטים.

לימים אבין ביני לבין עצמי שזו שירתה אותם כמעין שמיכת מגן. מערכת חיסון שחיפתה על חוסר בטחון מובנה. היום קוראים להם הטורטלים.

אז כן, היה לי קשה לדפדף את הרגע הזה של עמידה מול בית ספר רענני חדש שדמה לכלא. וכשהצלצול עשה את מה שהוא נועד לעשות הבטתי בו, באבי היקר, שייבדה לחיים ארוכים ואמרתי לו: תלמד אתה בבית הספר הזה. אני כאן לא לומד! הסתובבתי והתחלתי לפסוע אל עבר רכבו. את מבטו המשתאה כאשר הרים לי את כפתור דלת הרכב לא אשכח לעולם. מבט שהסגיר תחושת גאווה סמויה על יצר המנהיגות שפרץ לו לפתע, הלם ראשוני ופחד (שמא לא יוכל לרשום אותי לבי"ס חלופי בעיר החדשה גם לו) וחשש מהרע מכל (שאפרוש מספסל הלימודים).
קרוב לחודשיים לא דיברתי עם הוריי.

הקשר בינינו מאז ומעולם היה חזק כבזלת, פתוח כעמק רחב ידיים ואמיתי כמו שמילים אלו מבטאות.

אבל כפי ששר שכני מעומר: "אין עצה ואין תבונה כנגד הזמן". הזמן ריכך אותי כמו מים המרככים סלע איתן.
כדרכו בקודש, הצליח אבי להגיע לליבי. בנועם שלו, בסבלנותו. הפעם הוא "ראה" אותי. אילצתי אותו. כללי המשחק השתנו. אני טינאייג'ר. אמי והוא עשו "שמיניות באוויר" והצליחו לרשום אותי לבית ספר מטרו ווסט. בית הספר שרק נולד, גג הרעפים והמדשאות שראיתי מסביב פתחו בתוכי את הציר: אוקיי, כאן אלמד. שחררתי במילותיי את הכעס הצבור בי על עזיבת אשל הנשיא. אבל לא באמת.
כי תחושת הניכור לא עברה לה. יום יום הייתי הולך לבית הספר ברגל ורואה כיצד החתיכים האשכנזים מעלים את החתיכות האשכנזיות על האופנוע או הרכב החדש שקיבלו מאבא ולא הבנתי למה ליהקו אותי לסרט הזה.
לא שמתי לב כיצד ייבאתי את תפיסתי הישנה מהנגב שלא הייתה רלוונטית יותר באקלים החדש בשרון.
והניכור גרם לי לרגרסיה ריבועית. הוביל אותי לחדד את העיפרון הבאר-שבעי שבי. על כל הגינונים הסטריאוטיפיים המוכרים. הליכה ראוותנית, חזה נפוח, דיבור של ערס. ובכלל שפת גוף של אל תתעסקו איתי. בפנים הייתי סופר רב-מכר- בחוץ פושתק. בפנים הייתי ספוג- בחוץ הייתי קוצים.
דווקא אז התחלתי למשוך חברים לכיווני. משהו באפודה האותנטית שלבשתי מעתה ואילך הפכה לאפוד זוהר שמשך אליו את הזבובים.

כן, ככה ראיתי אותם. ראיתי את עצמי מעליהם. ככה הגנתי על עצמי.

לאט לאט נוצרה לה חבורה חביבה של נערים ונערות מבולבלים ותמימים. עם חלק לא קטן מהם אני בקשר עד היום. חברים טובים שלי.

השירות הצבאי

ומשם הופ לצבא. שבוע בדיוק אחרי שנחתנו מאי יווני רחב ידיים לטרמינל הצפוף והאינטימי של בן גוריון הישן צעקו עלי מבעד לדיונות של קציעות: יאללה זחל!. ואני לתומי הסתכלתי על מפקדיי ואמרתי להם בעגה הבאר שבעית שהייתה כה טבועה בי:
על מי אתם צועקים?
למה אתם צועקים?
מה? השיב לי אחד מהם בפליאה מעורבת באין-אונים. יש לך שבת הוא השיב לעברי. צחקתי אל עבר הבלונד שבשערו ואמרתי: מה המקסימום שאתה יכול לתת לי? 2 שבתות? 4? מתחתי את החבל ושחררתי אותו כך שיפגע לו בבטן הרכה. תחושת הניכור חזרה לה ברוב עוצמתה. אז הוא צעק לעברי יא חוצפן יש לך 3 שבתות. צחקתי לעברו ואמרתי לו: "תגיד, עכשיו כשליבנו את הסוגיה, אפשר לדבר במקום לצעוק? אז הוא בעט בי וזרק עלי קוצים. היה מותר בזמנו.

כעבור שלוש שנים אתן לשניהם- אריק ובנץ צ'פחה חזקה על העורף אגב מעבר שקט בין שני טרקים סואנים במסיבת פול-מון בקופנגן. העולם עגול. What goes around comes around…

הטינה שפיתחתי אט אט למפקדיי בגלל שלא "זרמתי" עם שפת הפקודות הצבאית הלכה וגברה. במקביל, ברמה החברתית הפכתי להיות אחד מכולם. אבל לא באמת. וביום שהעיפו אותי מהיחידה בגלל שפתחתי את הפה פעם אחת יותר מדי בהתרסה, עמדו מאחורי 25 חברים אמיצים ואמרו שהם איתי עד הסוף. עיזבו, אמרתי להם, כאילו כבר קראתי את צופן העתיד שלי. יהיה בסדר, הכל לטובה, אני לא מתאים לפה.

עם איש מהם איני בקשר היום.

יומיים אחר כך בעודי נוהג 100 קמ"ש בכביש העוקף של רעננה הפרדסית של פעם צעקתי לבני זונות. צעקתי את כל כאב ילדותי. את כל כאב נעוריי. צעקתי כי לראשונה בחיי התחלתי להרגיש חלק ממשהו- והעיפו אותי. לראשונה הסתכלתי לכנות שבתוכי בעיניים. הסתכלתי לעברה כי לא התאים לי יותר לעטוף את עצמי בעטיפות חיצוניות ושקריות. התחושה הפנימית הזו תעצב את החלטתי בצומת הטי אליה אגיע כעבור כשבועיים: בין פניה שמאלה לקורס חובשים ("לך על זה אמר לי הקול הפנימי, כמו אבא, רן וליאת אחיי. לך תהיה גאווה משפחתית. אבל לא באמת קניתי את הסיפור שעצמי ניסה למכור לי) או ימינה אל עבר יחידת העוקץ שהלכה והתעצבה באותם ימים. על החיבור שלי לכלבים תוכלו לקרוא בבלוג חלום לבן. רק אומר שלראשונה בחיי לא חשתי מאוים. לראשונה בחיי הרגשתי מהי אהבה ללא תנאי. אהבה וחיבור מתוך הרגש הכל כך מפותח שלהם ושלי. חיבור שהושתת על תדרים פנימיים שלא הכרתי: תדר הרוך ותדר האותנטיות. תדר הרגישות האינסופית.
התדר של להיות עצמי.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

יצירת קשר

© כל הזכויות שמורות לרועי אלישע פיתוח יצירתיות.

דילוג לתוכן