אנשים טובים באמצע הדרך

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
IMG_3491_1

אנשים טובים באמצע הדרך- סיפורי פגיעות

אני תופש את עצמי כמנהיג. כפורץ דרך. כיצירתי. כרגיש. כמגוון. כעשיר ואוהב אדם. אבל מנהיג אמיתי לא מתחבא רק מאחורי תכונות ויכולות גלויות וחזקות. הוא מכיר בחולשותיו הסמויות. מזמין את עצמו להתוודע אליהן. לא מפחד להתעמת עם פחדיו השוכנים במצולות נפשו.
אחד השיעורים הכי חשובים שלמדתי מהכלבים עת שירותי ביחידת העוקץ, הוא השיעור אודות אהבה בלתי מותנית (את עצמי) ואמון מוחלט (בי כשער לאחרים). שני מרכיבים שהיו לנדירים עד כדי נבצרים מחיי. למדתי לראות עם השנים את האמת הנכוחה שמקננת בתוכי: איני מצליח לאהוב את עצמי, אלא אם כן אני עומד ביעד שהצבתי לעצמי. למדתי עם השנים כי על אף הישגיי, על אף יכולותיי המגוונות, על אף הצלחתי הכבירה- אני חי בתחושה תדירה של "אני אף פעם לא מספיק טוב". ברגע שזיהיתי זאת ולקחתי אחריות על הרגשתי זו, הבנתי כי המסע שלי התחיל. הפעם ליעד מאוד ברור: "אני יותר מאשר מספיק. אני מתנה". לא אשקר לעצמי ולכם, טרם הגעתי ליעד. כמו עיניי דייג המפלרטט עם אורות היבשה חזור ופלרטט כאשר מכמורותו עולה ויורדת עם הגלים, אני זוכה לראות את אורו של היעד לפרקים ולמרחוק.
כיצד בדיוק אגיע ליעד הנחשף ומהי בכלל אהבה עצמית בלתי מותנית? החלטתי להרים לקרטוגרף הממפה שבי את השאלות הללו להנחתה.
וזו התשובה שהתלבשה לי על המחבט: זו אהבה שלא תלויה בהצלחה. לא תלויה במשב הרוח או במשוב מלקוח. לא בבוהן מורמת. ולא בלב אדמוני. היא מתחילה ביכולת שלי לקבל את עצמי על מגרעותיי.

מאיה

אתה לא צריך את זה. היא זרקה לעברי את המילים תוך שהיא קמה בחפזה מכסאה ורומזת לי בכך על סוף הפגישה. וכך, בלי להתכוון או שמא בדיוק לשם כך- ירתה את יריית הפתיחה למה שעתיד להתפתח כאחד ממסעות הראפטינג התפישתיים המיוחדים ביותר שאעבור בחיי עד לרגע זה.
כן, ממש כך, היא שיחררה את החבל ממוט הקשירה, דחפה את הרפסודה שלי אל מימי נהר ההרהורים אגב חיוך עמוק ואמרה: אתה לא צריך את זה. פשוט תהיה עצמך. חייכה אלי והלכה לה. מאז לא שמעתי ממנה. ניסיתי ליצור עמה קשר אולם היא נעלמה. אבל לא מליבי.
היא מנצנצת שם כל כמה ימים. מהבהבת כמו סטיק לייט מרדן שממאן להיכנע לזמניותו. האמת, היא תפסה אותי לא מוכן. צרבה אותי והלכה. מה זאת אומרת אני לא צריך את זה? התחיל דיאלוג בין האונות בראשי. הרי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב. לכבוש. להקסים. ול"קסם" שלי יש הרבה כוח! עבדתי עליו קשה. ביטנתי אותו היטב באינטראצקיות שלי עם אנשים. פעם אני שולף את הרגישות שבי ופעם את הגמישות המחשבתית. פעם זה ההומור ופעם מספר הסיפורים שבי. ואת כל אלה עטפתי יפה יפה בתוך מצגת טעימות. כן, כמו אלו שטועמים לפני חתונה ורוצים עוד.
אבל פגישת המכירה הזו תמה בהפסד צורב, אם אבחר להסתכל עליה מבעד לחור שבגרוש. אבל אני לא כזה. אני מאלה שתמיד מחפשים את המשמעות בפיסות הכי אקראיות. נכון, אומר לעצמי ברגע של צלילות, היא לא הפכה ללקוחה שלי. אבל בכל אין מתחבא לו יש גדול. השאלה היא אם רואים אותו. אם אפשר בכלל לראותו.

שטח מת

לכולנו יש שטח מת. פיסת מציאות אותה איננו מסוגלים לתפוס ללא עזרתם של גורמים משלימים סביבנו. גורמים אשר רואים מציאות אחרת משלנו. בשביל זה האחר "קיים".

צולם במסע רייזרים מדברי עם אחי וחבריו.

אבל מה לגבי השטח המת שלי כלפי עצמי? איך אוכל לראות את האור של עצמי? איך אוכל לראות את הייחודיות שלי? הרי אני זה אני.

ג'ורדנה. החצי השני שלי. מתמסרת לבבואת היופי שלה בבקתה בנגב הצחיח של מצפה רמון.

נכון, גם בשביל זה האחר "קיים". פשוט צריכים להיות קשובים לו ונכונים כשהוא מגיע להראות לנו דבר מה.
והיא? היא ראתה בי משהו שאחדים ראו בחיי- את כישוריי הרבים. אולם היא גם היטיבה לראות את העובדה שאני עיוור להם. שאני הוא "האויב" הגדול ביותר של עצמי. והמפגש בינינו נועד לנער אותי. להזמין אותי להתבוננות מעמיקה. לזהות את השטח המת שחי בתפיסתי את עצמי. לראות את יופיי.
בבלוג זה נטייל יחד בין א נשים שונים אותם פגשתי בשנים האחרונות מאז הסטתי את הגה חיי אל עבר כיווני עשייה חדשים. אנשים אשר סייעו לי לראות את כישוריי וייחודי בעיני עצמי. אנשים אשר כיוונו את הרכב התפיסתי שלי אל עבר מקומות נכונים יותר עבורי. אנשים שראו את אותם אזורים הנתפסים אצלי כשטחים מתים. כל אחד מהם היווה מעין מחזיר אור לתודעה היוצרת שבי.

כלבים האסקים בלפלנד. שטח מת של האחד הוא אזור הראייה של האחר.

הבלוג הזה מוקדש להם. וגם לכם. כי גם אתם פוגשים ביום יום שלכם אנשים שונים שמראים לכם דבר מה. מלמדים אתכם משהו. מחזירים אליכם את האור שבוקע מכם.
אם תעצרו רגע ותקדישו לכל אחד מהם זמן הפוגה בתודעתכם- ייחשפו בפניכם פרטים רבים שייתכן ונעלמו מעיניכם במפגש עימם.
והזמן? הזמן שעבר, גם הוא מסייע לחבר את הפרטים לכדי תמונה ברורה יותר. התמונה שלכם אודות עצמכם.

סיפורי פגיעות

אני חושב שהיעד שלי הוא להפסיק לפחד. כל חיי פחדתי. אני רווי בפחדים. יותר נכון הגעתי לנקודת הרוויה הפנימית בכל הקשור להצפת פחדיי. כמו אדמה שאינה יכולה לשאת יותר גשם ומזמינה את העננים להבין את הרמז דרך בבואתם בשלוליות הנקוות עליה.
בפירמידת הפחדים הפנימית שלי אני מזהה את הפחד מלהיות עצמי כפחד הגדול מכולם. יותר נכון להביא את עצמי לעולם בלי פחד. לחשוף את עצמי.
לאחרונה פשוט נמאס לי להוכיח לעצמי ולאחרים שאני מוכשר. שאני מגוון. שאני מקורי ויצירתי. שכדאי לכם להיות איתי. יותר מדי זמן עסקתי בעטיפה הזו. וכשעצרתי להתבונן בתובנה שמבקשת לנבוט מתוכי, הגעתי עד לילדות. הבנתי כי אם ברצוני להביא סוף לסיפור הזה עלי להבין היכן הוא התחיל.

נגב. התאום הקטן שלנו בגן שעשועים בישוב להבים- מחוז ילדותי.

קרום החוויה

אין אנד אאוט, אין אנד אאוט. כל חיי אני מנסה להרגיש שייך למשהו- ו"נכשל". כל חיי אני מבקש שיראו אותי- ו"נכשל". לאחרונה גיליתי שלמעשה אני זה שהייתי העיוור. אני זה שלא ראיתי את עצמי. את יופיי. את הגיוון שבי. את התעוזה והמעוף והדמיון והסקרנות והיכולות האינטלקטואליות והאהבה והרגישות והחמלה והנתינה והחברות והאבהות שבי. כי למה שאראה את כל אלה, הרי לקחתי את עצמי כמובן מאליו.
מאז שאני זוכר את עצמי תפשתי את עצמי כמובן מאליו. ניהלתי בתוכי בית משפט. כל הישג- דינו היה להיכנס ל"מגירת הבָּרוּר" בשולחן הכתיבה התפיסתי שלי.
כמעט בכל פעולה שעשיתי, בכל אמירה שאמרתי התחבא לו כתם הדיו השחור. כתם שהלך והשתלט על הדף התפישתי שלי כמו אמן קליגרפיה ששהה שניה אחת יותר מדי עם עטו על נייר אורז לא סלחן.
הפכתי לאויב הגדול ביותר של עצמי. וכן, זה הצד האפל שלי נועה היקרה.

נעה

באתי לבקר אותה בחנות הספרים בו היא עובדת לפני כמה חודשים. הבאתי לנו קפה והתיישבתי. כמו נער מבוייש חיפשתי את תשומת ליבה בעיניי. והיא מוקפת לקוחות. מתמרנת בין היפסטר צעיר לזקנה פולנייה. מסתכלת לעברי מפעם לפעם ומעיפה אותי עם חיוכה השובה והשווה. גורמת לי להרגיש מיוחד- אבל מפוחד מתמיד. יָפֶה- אבל לא מספיק. ואז עם ענן המילים האחרון שחלף בינינו היא זורקת לעברי: תגיד רועי מהו הצד האפל שלך?
אז כן נעה, זהו הצד האפל שלי. הצד אותו הקפדתי להחביא כל חיי. הצד של הטעויות. הצד של הפגיעות.

רמת הגולן

אחותי

רועי אתה מוכרח לעשות משהו עם התמונות שלך אמרה לי אחותי היקרה לפני שנים. היא אמרה זאת רגע אחרי ששיחררתי את אלבום התמונות השלישי שלי כבלון ניסוי לאוויר הבטוח של הווטסאפ המשפחתי. על מה את מדברת השבתי לה בבוז אמיתי. תמונות יפות לא יותר, אמר לי הקול הפנימי שמצא את דרכו למיתרי הקול. אבל משהו בזחל הטנק שבי בכל זאת התחיל לנוע. לאט לאט התחלתי לראות את תמונותיי בעין ביקורתית חיובית. לראות כי "יש לי את זה".
אט אט אזרתי אומץ והרחבתי את מעגל הצופים והמבקרים הפוטנציאלים והתגובות החיוביות לא איחרו לבוא. הן נשאו מאפיינים דומים לתגובה המעודדת של אחותי.

שוויץ. התמונה הסופית מסגירה את התפיסה הקבועה אשר פוגשת את הלך הרוח הרגעי.

לפתע, האמירה האגבית מפיו של המורה שלי לצילום כי "יש לי עין צילומית מיוחדת" צפה בתפיסתי. מה זה צפה. בחדות ונחישות כמו מצוף סימון שחיכה בסבלנות לרגע השחרור מנדן המשקולות של הצוללן בשביל לראות כחול של שמים.
כן, בזמנו אמירתו מצאה את דרכה ל"מגירת הבָּרוּר" בשולחן הכתיבה התפיסתי שבי.
היום אני תופש את עצמי כמי שיש לו עין צילומית מיוחדת במינה. מקורית. ואיך לא?! זו העין שלי.
כן, אני טוב עם תמונות. כי אני אוהב להתבונן.

לפלנד. מסתכל לבקתה לפית בלבן של העין.

יצחק

אתה כותב כל כך יפה. משהו בכתיבה שלך מאוד מיוחד. יש בכתיבה שלך משהו פשוט ובגובה העיניים מצד אחד, אבל עם עומק מיוחד ומחשבה מקורית ויצירתית. כך אמר לי חבר יקר לו סייעתי בזמנו… לצלוח את מחסום הפרסום של מילותיו.
תמיד אהבתי כתיבה. עוד בימי היסודי שיבחו אותי מוריי על יכולות ההבעה שלי. ובאמת הסגנון שלי ייחודי ויפה בעיני עצמי לא פחות מאשר בעיני אחרים ואולי הרבה הודות להם. אז תודה יצחק. כי כשעזרתי לך, למדתי לראות את יופי מילותיי.
כן, אני טוב עם מילים. כי אני אוהב להתבטא.

אריק

אתה יודע רועי, הוא נעץ בי שתי עיניים ממוקדות ומלאות אגב טפיחה על כתפי, בחרת לעשות את מה שאתה טוב בו. אתה מרצה מלידה. האולם התרוקן אט אט ואני המשכתי לגלגל את הכבל אל תוך התיק ולגלגל את עיניי לשמע עוד מחמאה עמה לא ידעתי איך להתמודד. יש לך את זה הוא הוסיף וריכך בחיוכו את שרירי פניי הנוקשים. הם מתקשים לרוב בתום הרצאותיי עד למשוב הראשון שמגיע. יש משהו באמירות אגביות מאדם מוכר אך לא קרוב שמתגלשות להן מהראש ללב במהירות רבה יותר.
הוא הביט בי ונכנס לחדר נוסף בליבי מבלי לדפוק בדלת: הדרך בה "ראית" את הנער בקהל וניתבת אותו בשפתו אל שיחת המבוגרים שהתהוותה, היה הרגע בו הבנתי את ייחודך. אתה מבין, הוא סיכם, רוב המרצים לא היו רואים אותו בכלל. הוא הרי רק נער. אבל ברגישות שלך הצלחת לא רק להקשיב לו אלא גם להכניסו למעגל השיח בצורה כה חלקה ואותנטית. לתת לו הרגשה שמילותיו משמעותיות. שדעותיו צריכות להישמע.
ברור, השבתי לו. ומבלי מישים גם אמירה זו החליקה מהדפדפת ל"מגירת הבָּרוּר" שבשולחן הכתיבה של תפיסתי.
תודה אריק, השבתי לו וחזרתי לביתי עם פרצוף תשעה באב. מילותיו החמות נמוגו כלא היו כי להרגל יש כוח וההרגל אמר לי להתרכז בעובדה שרק תשעה אנשים באו להרצאה ומתוכם שני זקנים ושלושה חברים.
כמעט תמיד אני עושה את זה לעצמי בסוף הרצאות. בוחר להיות קשה עם עצמי. מעלה על נס את המרכיבים השליליים ומבליטם עם טוש זוהר. כעבור שעתיים על פי רוב מגיע הקול הפייסני. זה שאומר רועי, זו ההרצאה החמישית שלך בארץ מאז שובך מאוסטרליה הרחוקה. מה אתה יודע איך גרמת לזקנים לחוש באותו הערב כאשר הם נחשפו לתכנים מעוררי השראה. אולי הרמת אותם קצת והוצאת אותם מסד הבדידות? וחברים שבאים- הם לא מובנים מאליהם. הם מתנה. תוקיר תודה.
אז תודה אריק שעזרת לי להפוך את הרגישות שבי מנטל לנכס. ראיתי אותו כי אני רגיש. ראיתי את עצמי כי אתה רגיש.

חוף הבונים. צילמתי את התמונה כי דמיינתי פתאום כיצד הפרחים רואים אותנו

קרן

היא מלטפת את גבי בעדינות של מטפלת ומביאה לי טישו. המורה האהובה שלי ליוגה. בפעם המי יודע כמה שהייה באחת מהאסאנות (תנוחות יוגה) פתחה אצלי את צ'קרת הרגש ונביעת הדמעות התחילה לעבוד שעות נוספות.
זה מדהים היא אומרת לי. למעט מהתלמידים שלי יש כזה חיבור אם בכלל היא אומרת בלחש. היא מנסה לעודד אותי אני חושב לעצמי, איזה חמודה. כתמיד, משכתי את השקף החיובי מהמטול והכנסתי אותו עמוק עמוק ל"מגירת הבָּרוּר" השלילית.

זוגתי עושה יוגה בחוף גורדון בת"א. נרדמתי לשנ"צ מפנק וכשהתעוררתי- פשוט ראיתי את הפריים הזה. התמונה זכתה בכמה תחרויות מקוונות. פעם אחר פעם אני לומד בחיים שהרגעים הכי יצירתיים פשוט מגיעים להם מעצמם. הם מתכתבים עם רוח הספונטניות של הטבע. הסינים קוראים לטבע: דזה רן- "כך מעצמו".

אבל לא. היא לא ניסתה לעודד אותי. זו האמת היא תאמר לי בהמשך. האופן בו אתה מתמסר לדרך, מאפשר לרגשות לצאת ופוגש בהן ללא פחד, מעורר השראה.
זהו חלומו של כל מורה, תחזק אותי ואותה בערב זוגתי (המורה) האהובה. לראות את התלמיד מתקדם ומגיע ליעד אליו כיוונה. כמה תלמידים הולכים איתה עד הסוף אתה חושב?

כמו טפטפת שהונחה בשולי כפר מדברי צחיח, הרגעים הללו מזינים אותי. מנביטים אצלי עוד סעיפי ביטוי. אבל זה לא מספיק לי. זה אף פעם לא מספיק לי. כי הרגלתי את עצמי שתמיד צריך עוד. ואפשר עוד. אז אני שם את התובנות הללו בצד. מכסה אותן בשמיכה וממשיך הלאה. מתעלם מהן. אבל לא באמת, כי אני מתקדם. בכורי והתאום הקטן בקיבוץ לוטן שבערבה.

ערן

מה שתופס היום אחי הוא סרטונים קצרים ואותנטיים על גבול הטראש מבחינת דרגת העריכה הוא אומר לי בשיחה מאוסטרליה. זה מה שתופס היום. שים את הנייד בידך, ותקליט וידאו סלפי מעניין.
אז שבוע אחרי אני רוכש חצובת סלפי מעולה, שתי תוכנות ומתחיל ללמוד אותן. לומד ומתחיל לערוך סרטונים. ברמה הגבוהה ביותר שאפשר. כי רק ככה אני יודע. מצויינות ופרפקציוניזם הם הצל שלי. אין אצלי טראש. לקחתי ממנו רק את מה שרציתי. שהתאים לי. ויצאתי לדרך חדשה. דרך שפרצה עבורי בחורה מקסימה בשם אלאיה מפרדס חנה 3 שבועות קודם לכן בטקסט שגרם לי להתעצבן. אבל באמת. ככה מבפנים.

אלאיה

תקשיב רועי, לקראת ההרצאה יהיה נחמד אם תשלח לי איזה סרטון קצר. עד שלושים שניות. מעין תקציר אודות מה צפוי לנו. וחוץ מזה שיראו אותך כי אתה עדיין לא הכי מוכר. והדם עולה לי לראש: על מה את מדברת? זה שכולם שמים סרטון זה אומר שגם אני צריך? הרי מדובר על חשיבה יצירתית. להיות מקוריים. לא כמו כולם. והיא מקשה בתשובתה ואומרת: לבחירתך. זה פשוט יכול לעזור. ומילותיה הותירו אותי עם גל תסכול שנתקע כאילו מישהו לחץ Pause ב-DVD. כי הצל של הגל הזה מבקש ממני פשוט להתגמש, להשתנות, לשנות משהו בגישתי ולהתאים את עצמי לעולם. במימד מסוים להיות כמו כולם.
עם כולם על אותו הגל. אני? אני, שכמעט כל חיי בחרתי לגלוש על גל משלי, אחבור לגל הקולקטיבי? אז צילמתי משהו לקוני ואחרי אינספור עריכות שיחררתי לה גרסה שיכולתי לחיות עמה בשלום.
והיא לא פריירית. כי אכפת לה. היא מונעת מהלב. עד היום לא נתקלתי ברבים כמותה בעולם הביזנס. היה לה אשכרה אכפת.
תשמע, רועי, לא רוצה להיות בוטה או לבאס אותך אבל זה מרגיש קצת כאילו עשית את הסרטון רק בשביל לרצות אותי ולצאת לידי חובה. איפה ההומור שלך מהטלפון שתפס אותי? חכמה, אני אומר לעצמי ושם לב כי במילותיה ריככה מעט את התנגדותי. איפה התשוקה בקול שלך שכבשה אותי? זהו, היא המיסה את קוביית הקרח שבי לגמרי.
שולח לך תוך שעה. טענתי את אקדח האתגרים שבי והלכתי להקליט גרסא יותר משוחררת.
אהבו אותה ברשת… איך לא. הייתי עצמי.

מזלג אמסטרדמי בהמתנה רעבה לארוחה. צולם באייפון.

להרצאה הגיעו רק חברים ובני משפחה. ובתום ההרצאה המוצלחת היא ניגשה אלי עם חיוך שבע רצון ואמרה תודה היה מדהים. החלפנו עוד כמה משפטים והלכנו איש ואישה לדרכם. כעבור יומיים אבין שהיקום שלח לי אותה על מנת לפתוח לי ובי את צ'קרת החשיפה. ההרצאה הייתה רק תירוץ. בתום ההרצאה שאלתי את עצמי למה הייתי מתוח בחלק הראשון אם כל המשתתפים היו חברים, מכרים ובני משפחה? מה עוד אני צריך להוכיח לעצמי על מנת לבטוח בעצמי?
ואז, הבנתי כי קשה לי לחשוף את עצמי. קשה לי עם מימד הפגיעות. כי להציג את עצמי במערומיי דורש אומץ. אומץ להיות עצמי. על מגרעותיי. על האפשרות שחלק גדול מהאנשים לא יתחבר לתכניי ולסגנוני. שרק מתי מעט יעלו איתי על מטאטא הקסמים. שיראו בי מתנה.

לבני

ניגבתי את הזיעה מהמצח אחרי עוד אימון טניס כיפי תוך כדי שאני מלווה אותו לרכבו. חבר שהכרתי לפני מספר שבועות.
הוא גדול ממני בשני עשורים. אני חולה על סוג החברות הזה. היא מרעננת לי את הפרספקטיבה. מעניקה לי עומק ובטחון. מוציאה ממני את הדמות השואלת, המתייעצת.

סינגפור. התודעה שלי מחפשת ובדרך כלל מוצאת נקודות מפגש. בין תפיסות. בין יכולות. בין "ניגודים". החיבור מאחה את הנפש. כמו בתמונה הזו. אחת הפופולריות ביותר בתחרויות.

נשבר לי מהישראלים אמרתי לו. מה זאת אומרת הוא השיב בשאלה? זזתי קצת כי משהו בזווית האור החשיך את תווי פניו שהיו חשובים לי להשלמת תשובתו שתגיע: נשבר לי כי הישראלים לא קולטים את היופי שבתהליך. הם לא מבינים שלזרע לוקח זמן לנבוט. הם תכל'ס-אוריינטד. כאן ועכשיו תוצאות. מוטי יעד ותוצר. ואני לא מצליח לפצח אותם. הקוצים של הקקטוס שלהם דוקרים אותי פעם אחר פעם ואני נרתע יותר ויותר. שלא לדבר על נימוסים, דרך ארץ והתחשבות.
דוגמא הוא ביקש.
רוצים שינוי ארגוני בחצי יום. אני שולח הודעה ולא חוזרים אלי. מצלצל ולא עונים. מסגנן את ההודעות והמיילים שלי ברגישות והתחשבות ועל הזין שלהם. הכי מעצבנים אותי הם אנשי החינוך. מתיימרים לחנך, אולם דרך ארץ- מהם הלאה. והחומרים? החומרים מדהימים. תפורים להם. יעזרו להם. איך הם לא רואים את זה?
רועי, הוא עצר את שטף הדיבור שלי. אתה חייב לשנות גישה. עם גישה כזאת אתה מייצר אנרגיה שמרחיקה אותם עוד יותר. אתה חייב לראות את עצמך כמתנה. להציג את עצמך כמתנה. מתנה שיש לה סט איכויות שיכול לקחת אותם קדימה. לקחת את חלקם כברת דרך. כמו פורטר בהרים. ברגע שתשנה את התפישה הגישה תשתנה. הדחיות יקבלו פרופורציה אחרת. יתחילו לפנות אליך. לא כולם. חלקם. הייתי שם. נסה ותראה.
ואני, כשמשהו מרגיש לי נכון, הוא מרגיש כאילו מישהו דיגדג לי על הפופיק מבפנים עם מסרק מסג'ים. וכך הרגשתי. הבנתי בשנייה אחת כיצד אני מייצר את הסירובים. כיצד אני מבזבז הרבה אנרגיה. כי אני משדר זאת. אני לא תופש את עצמי כמתנה ומתחנן בפני לקוחות אפשריים. אז איך אוכל לשווק את עצמי כמתנה. ככלי עזר. אנשים מסרבים מכל מיני סיבות. חלקם בגלל שלא באתי להם טוב, אולם מרביתם בגלל סיבות אחרות. ישלים הקול הרציונלי שבי את התמונה בעקבות השיחה המנערת הזו עם לבני.
שלושה חודשים אחרי וראו זה פלא, הגיע הטלפון הראשון המיוחל. זה שאומר לי בוא, אנחנו מתעניינים בשירותיך. נקודת הקלאץ' שכל עצמאי צעיר מחכה לה אחרי תקופה ארוכה של חיזור ומהלכי שיווק אינסופיים. הצד השני בתשדורת הסמויה הזו אמר לי במפורש: אתה מעניין אותנו. אתה נתפש כמתנה אפשרית. בוא נדבר.

כי כנראה שככה זה עם חווית דחייה. כאשר אני מפסיק להיות מנוכר כלפי עצמי, אני לומד להשתחרר לעיתים יותר קרובות. להיות עצמי עם הכאב. עם התחושות הלא נעימות הנלוות לחיים ולסירובים. אני לומד לנשום ובכך לעגן את עצמי. להיות יותר בתואם עם העולם והסביבה העסקית שלי. לזהות מהר יותר ועמוק יותר מה לקוחותיי צריכים. פחות לדעת. יותר לשאול. פחות לדבר. יותר להקשיב. פחות ליזום ממקום של כיבוש היעד ויותר לתת ליוזמה לצמוח תהליכית. אני לומד לאהוב את עצמי יותר. לראות את יופיי. סתם כך לעצור בתחנת אוטובוס ולבכות- כי זה מה שעולה בי. לעצור את שטף הכתיבה כעת כי הדמעות מעננות את ראייתי וליהנות מהילדים המשחקים מבעד לחלון משרדי הצנוע שבקיבוץ. לראות את צניעותי ולא לקחתה כמובנת מאליה. לראות את האהבה אותה אני מרעיף על הסובב ולומר לעצמי:
אני יופי של בן אדם. אני אנושי.

יצירת קשר

© כל הזכויות שמורות לרועי אלישע פיתוח יצירתיות.

דילוג לתוכן